“אל תשאל מה קרה!”, פתח חברי יעקב כשנפגשנו.
“מה קרה?”
“לא ייאמן, פשוט מזעזע. כל הקווים האדומים נחצו!”
“איזה קווים? מי חצה?”
“מה זאת אומרת? זה ביזוי תלמידי-חכמים, אתה יודע כמה זה חמור?”
“בטלוויזיה משדרים תוכנית בידור ששמה ללעג את מרן הרב עובדיה יוסף זצוק”ל. אם נגמרו להם אנשים ללעוג להם – שיורידו את התכנית! מה, הכל מותר בסאטירה?”
“למה מפריע לך למי לועגים האנשים האלה בתוכנית שלהם?”
“מה זאת אומרת? זה ביזוי תלמידי-חכמים, אתה יודע כמה זה חמור?”
“צודק. ביזוי תלמידי חכמים זהו עוון חמור מאוד, השאלה היא מי מבזה. לפני כמה שנים ביקרתי אצל חבר טוב בעיתוי לא הכי מוצלח. זמן קצר לאחר שנכנסתי, הגיעו שני גובים מהוצאה-לפועל כדי לבצע רישום לפני עיקול.
“חברי הציג בפניהם קבלה על צ’ק ששולם, אך הם התעקשו וטענו שיש בידיהם צו עיקול, והדרך היחידה לפתור את העניין היא לדבר כעת עם המנהל שלהם.
“וכך, בעוד חברי מתקשר למנהל כדי לנסות להסדיר את העניין, החלו הגובים לערוך רשימה של החפצים המצויים בבית. כשאחד מהם החל לרשום את שמות ספרי הקודש שבארון, התחלתי לצחוק.
“מה מצחיק?”, שאל הגובה.
“לא ידעתי שאתם מעקלים גם ספרי-קודש. מה תעשו איתם?”
“בשבילי אלה לא ספרי קודש, מה שכתוב כאן זה שטויות”.
לא אהבתי את דבריו הבוטים, אך לא הגבתי.
אחרי דממה שנמשכה כמה שניות פניתי אליו: “אפשר לשאול אותך משהו?”
הגובה הנהן.
“קראת במקרה את הספר ‘העין הכחולה והמסתורית’?”
“לא”, ענה האיש, “למה אתה שואל?”
“לדעתך העלילה בספר כתובה היטב?”
“אמרתי לך שלא קראתי את הספר”, גער בי הגובה, “אם לא קראתי – איך איך אוכל לחוות דעה?”
“מעניין. אמרת שספרי הקודש בארון הם שטויות בעיניך, והרי לא קראת בם. לכן שאלתי. חשבתי שאתה מבין גם בספרים שאתה לא קורא…”
בתום הסיפור על פקידי ההוצאה-לפועל אמרתי ליעקב: “כשמישהו אומר שספר קדוש הוא בעיניו שטויות מבלי שקרא אותו, הוא מעיד על עצמו שאינו חכם במיוחד… בדיוק כמו הסאטירה הזאת, שכל כך מרגיזה אותך. האם האנשים מתוכנית הסאטירה שלעגו לרב עובדיה זצוק”ל מכירים את תורתו? האם קראו בספריו? אותו מתפלל? האם הם מקפידים על ניהול הזמן שלהם כפי שהקפיד הוא על שלו?
“ברור שלא. לכן אין צורך להתרגש. אם מישהו נותן חוות דעת שלילית על מסעדה שלא אכל בה מימיו, אין צורך להתייחס לדבריו ברצינות. הלעג בתוכניות סאטירה על חכמי ישראל, יותר משהוא פוגע בהם, מעיד על בורותם של הלועגים. כדי לבזות תלמידי חכמים צריך להכיר אותם. ואם למרות ההיכרות מבזים אותם – אין לך חטא חמור מזה. וזה כתוב בפרשת השבוע.
“בפרשת אחרי מות מצווה הקדוש-ברוך-הוא את בני ישראל על איסור עריות והגבלת יצר התאווה. קודם לכן, מופיעים שני פסוקים, וכך כתוב בהם: “כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא יח, ג-ד).
“מצד אחד מעשה ארץ כנען, ומצד שני חוקי ה’. האם אין משהו באמצע? האם כל מי שאינו הולך בחוקי ה’ עושה בהכרח כמעשה ארץ כנען…?
“התשובה לכך נמצאת בתוכנית הסאטירה. מדוע בתוכנית הזו לא לועגים לשופטים או לנשיאת בית-המשפט העליון כפי שלועגים לחכמי ישראל? משום שאצלם ‘ספרי הקודש’ הוא בית-המשפט, ואצלנו – תורת ישראל. אצלם השופטים, ואצלנו חכמי ישראל.
“הם לועגים לחכמי ישראל משום שאינם מכירים במעלתם. אילו הכירו, היו נוהגים בהם כבוד כפי שהם נוהגים בשופטיהם, שהם ‘ספרי הקודש’ שלהם.
“אין זה סוד שקיים מאבק מתמשך בין ערכיהם של נאמני התורה לערכים שמייצג בית-המשפט העליון. אין זה מקרי שרוב פסיקותיו של הבג”צ יוצאות נגד ההלכה. הסיבה לכך היא הוויכוח הרעיוני בשאלה מה ניצב במרכז: רצונו של הבורא או רצון האדם.
“אם רצון האדם הוא המקודש שברצונות, הרי במצב שבו יתנגש עם רצון הבורא, יעדיף בית-המשפט את זכויות האדם. אך משיכירו השופטים בכך שרצון הבורא הוא החשוב ביותר – אפילו הם לא יציבו את רצון האדם במרכז, ויעדיפו את רצון ה’ על פני זכויות האדם.
“זו הסיבה לכך שעוד בטרם מפרטת התורה את איסורי העריות, היא מציבה זה כנגד זה את מעשה ארץ כנען ואת משפטי ה’. ללמד שישנם שני מוקדים מרכזיים המשפיעים על מעשי האדם: חוקי ה’ או דיני בשר ודם. מצוות התורה או מעשי ארץ כנען.
“מי שבמרכז חייו חוקי התורה, כאשר הקב”ה אוסר עליו את העריות – הוא רואה בהם כחטאים הממרים את רצון הבורא ומנסה להגביל אותם ככל יכולתו. לעומת זאת, מי שבמרכז חייו רצון האדם, יימנע אף הוא מהעריות כל עוד רצונו – שבו רואה החברה הכנענית ערך מקודש – מואס בהן. אולם מרגע שיחפוץ בעריות, התאווה להן תהפוך בן רגע לחוקית ומוסרית עד שאף יתגאה בה.
“מדוע מסמל דווקא חטא העריות את מעשה ארץ כנען? כיוון שבכנען היה חוק אחד בלבד, שלפיו אין בעולם דבר חשוב יותר מרצון האדם. לפיכך, אם אדם רוצה – כך ראוי, ואם אינו רוצה – אין הדבר ראוי.
“מסיבה זו נזהרו בכנען בכבודו של בית-המשפט. הכל ידעו שם שהיכולת לחיות כרצון איש ואיש מותנית בקידוש הרצון האנושי מעל כל הערכים האחרים. ולפי שהחלטה על כך מצויה בסמכותו של בית-המשפט, נזהרו בכנען בכבודו של מוסד זה, עד שאפילו בתכניות סאטירה נמנעו מללעוג לו.
“השופטים הם ה’רבנים’ של אנשי הסאטירה, ולכן הם אינם לועגים להם. אם הם יעשו זאת, ברור להם שמעמדו של בית-המשפט יישחק ושוב לא יוכלו לנהוג כרצונם.
לכן, במקום לכעוס, עדיף שתצחק. למה? כי אם מישהו מתייחס כ’שטויות’ לספר שלא קרא, הוא כנראה בדרן.
