בשיאה של מערכת הבחירות בניסן תשפ”א סיפר לי יצחק שהוא נוסע לחו”ל.
“ומה עם הבחירות?” שאלתי, “אתה לא נשאר להשפיע?”
“צודק”, הסכמתי איתו, “ההרגל אכן לא עושה טוב לריגושים. והאמת היא שכוחו של הרגל הוא גם אויבם של הדברים הכי חשובים בחיים.
“איזה בחירות”, שטף אותי, “מזמן איבדתי אמון במערכת! אתה לא רואה איך הם משחקים בנו? שכחת כמה פעמים הצבענו בבחירות בשנתיים האחרונות? לא יקרה כלום אם אדלג על סיבוב אחד. בין כה וכה עד כמה חודשים יהיו בחירות נוספות…”
כשצחקתי, יצחק נעלב. “מה כל כך מצחיק? אני לא צודק?”
“צודק בהחלט, אלא שאני עדיין זוכר את הנאום שנשאת באוזני בבחירות האחרונות. אז דיברת אחרת לגמרי: אמרת שחייבים להצביע, ושלא מובן לך איך אנשים נוסעים לחו”ל כשגורל היהדות והמדינה מוטלים על הכף, ושאנשים פה אנוכיים, ושמגיע לנו שזה המצב. עד שאני כבר משתכנע ממשהו – קשה לי לשנות את דעתי. אבל כאן אתה זה שנדרש להסביר את השינוי שחל בדעתך!”
“נכון, כך אמרתי. אבל כמה אפשר להתרגש מבחירות? פעם בארבע שנים – אני מבין. אבל כל כמה חודשים? זה כבר נהיה הרגל!”
“צודק”, הסכמתי איתו, “ההרגל אכן לא עושה טוב לריגושים. והאמת היא שכוחו של הרגל הוא גם אויבם של הדברים הכי חשובים בחיים.
“חכמינו כותבים שכאשר הקים משה רבנו את המשכן בפעם הראשונה, ציווה עליו הקב”ה לבנות אותו ולפרקו כל יום מחדש, וזאת למשך שמונה ימים. כאן מתעוררת שאלה: אם בונים – למה לפרק? ואם מפרקים – לשם מה לבנות מחדש? חוץ מזה, חשבת איך מרגיש אדם המקים מבנה בבוקר, בידיעה שבערב עליו לפרקו – רק כדי לבנותו שוב מחדש בבוקר שלמחרת? חשבת כמה כוחות נפש נדרשו ממשה רבנו כדי להקים כל יום את המשכן, ובאותה התרגשות?
“וזו לא הפעם היחידה. כך קרה לו גם בהר סיני. חז”ל כותבים שבמהלך ארבעים יום וארבעים לילה בהם התייצב לפני ה’ בהר סיני, לימד אותו הקב”ה מדי יום את התורה כולה, בערב השכיח אותה ממנו, ולמחרת לימדו מחדש. אם הוא מלמדו מדוע הוא משכיחה ממנו, ואם משכיחה לשם מה מלמדו? איך מרגיש אדם הלומד תורה בידיעה שהיא עתידה להשתכח ממנו, רק כדי ללמוד אותה מחדש? כמה תעצומות נפש נדרשו ממשה כדי שלא יתייאש?
“בדומה לכך, הגמרא קובעת שמלמדים תינוק בהיותו ברחם אמו את כל התורה כולה, ואחר כך מלאך משכחה ממנו לפני צאתו לאוויר העולם. ושוב חוזרת השאלה – אם משכיחים ממנו את התורה שלמד – לשם מה מלמדים אותו מלכתחילה?
“למענך, יצחק. במדרשים אלה מבקשים חז”ל ללמד עד כמה מסובך עולמו הרגשי של אדם, וכמה מושפע הוא מן ההרגל. אמנם יש גם צדדים חיוביים בהרגל, אך חז”ל מזהירים מפניו משום שבכוחו לשבש את שני המרכיבים הרגשיים, החשובים והמרגשים ביותר בחיינו – הקשר שבין האדם להקב”ה, והקשר שבין איש ואשתו.
“מצד אחד, שני ערוצים אלו מסוגלים לטעון את ליבו של האדם בהתרגשות ושמחה יותר מכל מרכיב אחר בחייו, אך כיוון שהם קבועים ושגרתיים מטבעם, הם מצויים כל העת בסכנת שחיקה. כדי שלא יישחקו בידי השִגרה, נדרש האדם להתחדשות מתמדת בשתי מערכות יחסים אלה – בין אדם למקום ובין איש לאשתו.
“את התורה משה למד ושכח מדי יום, כדי להזכיר כי יש צורך בהתחדשות בעבודת ה’. וגם את המשכן, המסמל את הבית היהודי, נצטווה לבנות ולפרק מדי יום כדי ללמד שגם בזוגיות יש צורך בהתחדשות מתמדת.
“משה נצטווה לבנות את המשכן וללמוד תורה כל יום מחדש, במטרה ללמד שכדי לשמר את חיוניותם של מרכיבים אלה בחיינו, אל לנו לנוח על זרי הדפנה של מה שריגש אותנו אתמול, אלא להתאמץ להחיות זאת שוב ושוב כדי שנזכה להתרגש כל יום מחדש.
“וזה כתוב במפורש גם בפרשת השבוע.
“בפרשת צו מורה הקב”ה למשה ללמד לאהרן את דיני הקרבת קורבן העולה, שנאמר: “צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה” (ויקרא ו, ב).
“על כך מפרש רש”י: “אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז, מִיָּד וּלְדוֹרוֹת”.
“מדוע יש לזרז את אהרן דווקא בקורבן עולה? בגלל ההרגל. עולת תמיד היתה מוקרבת פעמיים ביום, וכשמקריבים קורבן בתדירות כזאת, ההרגל עלול לפגוע בהתרגשותו של הכהן בעת עבודתו. לכן דווקא בקורבן זה הוא נדרש לזירוז, כדי שלא יתרגל.
“כעת יובן לך, יצחק, מדוע תדירות הבחירות קלקלה לך את ההתרגשות? בגלל ההרגל”.
“מה לעשות?”, תהה יצחק, “אם בחירות רביעיות הורגות לנו את ההתרגשות, איך נתרגש מהתורה שאנחנו לומדים כל יום? איך נמשיך להתרגש מהזוגיות שלנו שנמשכת שנים?”
“אתה צודק לחלוטין”, השבתי, “אלא שחז”ל לא רק העלו בעיה, הם גם הציעו עבורה פתרון. חז”ל מלמדים שהקב”ה הטביע בבריאה שני כוחות: הראשון מוזכר במילה הראשונה בפרשת הבריאה, והשני – במילה האחרונה שבה. כוח אחד במילה ‘בראשית’, והשני במילה ‘לעשות’.
“‘לעשות’ – זאת הקביעות, היציבות, ההמשכיות וההרגל הנלווים למנהגו של עולם, הקבוע והיציב והרגיל, שמתחיל עם סיום הבריאה.
“המילה ‘בראשית’, לעומת זאת, מסמלת את הכוח השני – ההתחדשות שבטבע, ה’יש מאין’, הפכו הגמור של ה’לעשות’, השגרתי.
“זאת כדי ללמד שעל-מנת לנצח את ה’לעשות’, את כוח ההרגל שבטבע, יש צורך ב”בראשית” – כוח ההתחדשות שבטבע. בעזרת כוח זה ניתן לנצח את כוח השגרה שבטבע. וכשם שהטביע הבורא בבריאה את כוח ההרגל, כך הטביע בה את יכולת ההתחדשות.
“כאשר אנו מפסיקים להרגיש שמחה בעבודת ה’, מייד מציפים אותנו הרהורים המטילים ספק ביסודות האמונה, בדיוק כשם שההרגל בזוגיות חונק את האהבה ומעלה שאלות כדוגמת ‘האם זהו הזיווג האמיתי שלי’ וכיוצא בזה. אך במקום לשאול שאלות, עלינו להפנים שאובדן ההתרגשות הוא הגורם לאובדן השמחה, ושהרהורים בדבר המשך הקשר הזוגי מציפים אותנו לא משום שהאהבה חלפה, אלא רק מחמת ההרגל הטבעי של ‘לעשות’. כשנפנים זאת נחדל לדאוג, ונוכל להשתמש בכוח ההתחדשות של ‘בראשית’ כדי ללבות מחדש את אש ההתרגשות.
“לכן שכח משה את התורה מדי יום, ובנה את המשכן מחדש כל בוקר, ללמד כי רק בעזרת כוח ההתחדשות ניתן לשמר את ההתרגשות בעבודת ה’ ובקשר הזוגי.
“לפיכך זירז משה את אהרן דווקא בקורבן עולה – השגרתי והיומיומי, ומכאן עלינו ללמוד לזרז את עצמנו בפעולות הקבועות והשגרתיות שאנו מבצעים בחיינו.
“זה יפה”, הסכים יהודה, “אבל מה עם התינוק ברחם? מדוע גם אותו משכחים את התורה שלמד?”
“כדי שאם יטען האדם שאינו יכול להתחדש, יאמרו לו שאת הכוח הזה קיבל מהמלאך שלימדו תורה עוד לפני שנולד.
