בתוכנית טלוויזיה ששודרה ב-26 באוגוסט 2019 אמר ירון לונדון, מבכירי העיתונאים בישראל, את הדברים הבאים:
“הערבים הם פראי אדם. אני מקבל את העמדה הזאת. הערבים הם פראי אדם. הם לא שונאים רק יהודים, הם רוצחים את עצמם בראש ובראשונה. הבט ימינה, שמאלה, קדמה, מזרחה, מערבה – ערבים טובחים ערבים”.
בעקבות הדברים פרצה סערה, ולונדון נדרש להתנצל. להלן התנצלותו:
“באומרי ‘הערבים’ לא התכוונתי לפּרט הערבי, אלא להתנהגותן של החברות הערביות במדינות השכנות. מקביעה זו אין בדעתי לחזור, אך אני מודה כי מדברַי, שנאמרו בלהט הדיון, ניתן היה לשמוע הכללה גורפת, על כך אני מתנצל מעומק הלב ומבהיר כי חלילה לי מלחשוב כי הערבים הם פראי אדם”.
אחרי שנה פקדה את העולם מגפת הקורונה.
במהלך תוכנית טלוויזיה אמרה אחת העיתונאיות בפאנל את הדברים הבאים:
“אני רוצה לספר לכם שפקידי מס-הכנסה שבאים למאה שערים יוצאים משם בליווי משטרתי בגלל שהם מותקפים על ידי התושבים. אני מזכירה לכם את ההפגנות של החרדים לפני עשרים שנה, כשרצו לסגור את כביש בר אילן בירושלים”.
מישהו באולפן העיר לה שהיא מכלילה, ועל כך השיבה: “זה רוב החרדים. רוב החרדים שמונהגים על ידי רבנים ועסקנים”.
הכללה היא הבעת דעה אחידה על ריבוי פרטים שונים. מה שיקבע אם הכללה היא ראויה היא השאלה את מי מכלילים עם מי.
מה דעתכם? האם היא נדרשה להתנצל על ההכללה? האם גם היא הבהירה שלא התכוונה לפּרט החרדי…?
מייד נראה.
בחורף תשפ”א עלה לשידור חברי יהודה אייזיקוביץ’, ושאל את העיתונאית אם בכוונתה להתנצל על דבריה המכלילים. כך השיבה לו: “כשראש הממשלה אומר שאני עושה כך וכך, והשמאל והתקשורת נגד, אף אחד לא יוצא נגד ההכללה של נתניהו. כשהוא אומר שערביי ישראל לא נאמנים למדינה – זו לא הכללה? כשאומרים שכל התקשורת שמאלנית – זו לא הכללה? אז אני אסביר. הכללה היא כלי מאוד חיוני בשיח, בלי הכללה אתה לא יכול להגיד כלום על כלום”.
הבנתם…?
כשמדובר בערבים פראי אדם – הכללה היא שׂיח גזעני ועלוב. אבל כשמדובר ב’חרדים מעלימי מס’ – הכללה היא כלי חשוב.
למען האמת, העיתונאית שהשמיצה את המגזר החרדי דווקא צודקת במקצת. לפעמים יש תועלת והצדקה בהכללות. מניין לי? מפרשת השבוע.
בתיאור אנשי סדום בפרשת וירא כותבת התורה: “וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה’ מְאֹד” (בראשית יג, יג). ומייד לאחר מכן מוסיפה כי הקב”ה מודיע לאברהם אבינו על כוונתו להפוך את סדום. אלא שבמקום לקבל את הגזֵרה, אברהם מתעקש לבקש רחמים על תושביה. וכך הוא אומר:
“הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט” (בראשית יח, כג-כה).
כאן מתעוררת שאלה גדולה.
אם ישנם בסדום צדיקים, ברור שה’ יודע על כך. ואם למרות הימצאם שם הוא מודיע לאברהם על כוונתו להופכה, לשם מה מבקש ממנו אברהם שלא לעשות זאת בזכותם?
כאן נמצאת התשובה לשאלת ההכללה.
הכללה היא הבעת דעה אחידה על ריבוי פרטים שונים. מה שיקבע אם הכללה היא ראויה היא השאלה את מי מכלילים עם מי.
באזכור תפילת אברהם על אנשי סדום מבקשת התורה ללמדנו את אמנות ההכללה. בדרך כלל, כאשר מכלילים – מקישים מתוך המיעוט אל הרוב. לכך מתייחס אברהם בהבנה. השאלה היא רק באיזה מיעוט מתמקדים כדי להקיש את הרוב אליו. בעוד העיתונאית העמידה מיעוט שלילי במרכז והאשימה את הציבור החרדי כולו בחטאיו, אברהם אבינו נקט בשיטה הפוכה: הוא הציב במרכז את הצדיקים, שהיו המיעוט בסדום, וביקש מהקב”ה לצרף אליהם את הרשעים, שהיו הרוב, ובכך להציל את העיר כולה.
בפרשת וירא מבקש אברהם מהקב”ה לעשות הכללה הפוכה של ציבור שלם: להקיש מן המיעוט הצדיק אל הרוב הרשע על-מנת ללמד זכות ולא לקטרג.
ומתשובתו של הקב”ה לבקשה אנו למדים שאברהם צדק לחלוטין, שנאמר: “וַיֹּאמֶר ה’ אִם־אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל־הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם” (בראשית יח, כו).
בפרשת וירא מלמדת התורה כי הכללות הן כלי חיוני בכל שׂיח, ובלעדיהן אי אפשר לומר כלום על שום דבר. אלא שבניגוד לאותה עיתונאית שטפלה בשם ההכללה את חטאי המיעוט על הרוב כולו, אברהם מבקש בשם ההכללה המתוקנת להחיל על רוב הרשעים את צדקת מיעוט הצדיקים.
בהיותו איש החסד המבקש להנחיל לעולם ערכי חסד וצדקה, לאברהם היה קל להתעלם מאנשי סדום, שהיו ההפך הגמור ממנו. הללו ביקשו לייסד חברה שכל ערכיה מנוגדים בתכלית לאלה של אברהם, ולמרות זאת הוא מלמד על הרוב זכות בגלל צדקת המיעוט.
לימוד זה שלמדנו מאברהם מחייב את כולנו ליישם אמת מידה שווה בהתייחסות לשני ילדיו, יצחק וישמעאל. אם דיבור מכליל על בני ישמעאל מוגדר גזעני ודורש התנצלות – הוא הדיון בדיון מכליל על צאצאי יצחק.
ואם הכללה היא כלי חיוני, ולכן מותר להכליל גם אם מדובר באחים – קל וחומר שאפשר להכליל כשמדובר באויבים.
ואם על אויבים רעיוניים אברהם מבקש רחמים בשם המיעוט, כשמכלילים אחים בגלל מיעוט קיצוני – לא כל שכן.
מתשובתו של הקב”ה לאברהם אנו למדים איזה סוג של הכללות מקובל בעיני ה’. מתוך שאמר לאברהם “אִם־אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל־הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם”, אנו למדים שהקב”ה אוהב הכללות רק אם הן הופכות רשעים לצדיקים, ולא להפך.
