לפני שנים קרא לי מורי ורבי, הרב יעקב יוסף זצ”ל, והודיע שהוא מבקש לשלוח אותי ואת אשתי לחו”ל, לשמש בתפקיד רבני כלשהו.
לפני הטיסה עברנו אצל הורַי כדי להיפרד, ובצאתנו נתן לי אבי מכתב. הוא הוא ביקש שאקרא אותו רק אחרי ההמראה.
כשפתחתי את המעטפה, ראיתי שבמכתב רשומים כמה כללים שמטרתם להקל עלי את ההסתגלות לתפקידי החדש. אחד מהם עסק במערכת היחסים שבין רב לבני קהילתו.
“דע לך”, היה כתוב שם, “שכדי לדעת מה באמת קורה בכיתה – כל מורה דואג שיהיה לו לפחות ילד אחד שמלשין על חבריו. לכן השאלה אינה על המורה, אלא על התלמיד. שהרי מה שגורם לילד לשתף פעולה עם המורה ולבגוד בחבריו הוא המעמד הפריבילגי שיזכה בו. בתמורה לשיתוף הפעולה, המורה יעניק לתלמיד יחס מיוחד ומקרב, לצד תשומת לב מיוחדת כדי שימשיך בתפקיד המקומם שלו. בדרך כלל הילד לא מאכזב. אך הילד המלשן אינו יודע דבר-מה, שאילו היה יודעו – היה מפסיק מייד להלשין ואפשר שהיה הופך לשונאו הגדול ביותר של אותו מורה. אילו ידע הילד מה חושב עליו באמת המורה, ועד כמה הוא בז לו על בגידתו בחבריו, מייד היה עובר צד ופועל למרר את חייו של המורה”.
ומה הקשר של זה לרבנות?
“אתה עומד לשמש בתפקיד מחייב מאוד”, כתב לי אבי, “ומתוקף תפקידך יגיעו אליך אנשים כדי לשאול שאלות ולהעלות בפנייך בקשות שההלכה אינה מאפשרת לקיימן, בציפייה שתעגל פינות עבורם, תתפשר ותבוא לקראתם על חשבון ההלכה. שתהיה ליברל ונאור כביכול.
מצד אחד – כשנח מוכיח אותם הם מקללים אותו. מצד שני, הואיל ולא הוכיח אותם קודם לכן, הם תולים בו את אשמתם. רבנות היא תפקיד כפוי טובה. אם הרב עוסק בתוכחה – אנשי קהילתו מסתייגים ממנו בשל כך. ואם הוא מיישר איתם קו – הם אוהבים אותו עד שמתגלה בעיה חמורה, ואז הם באים לרב בטענות למה לא הוכיח אותם עד כה.
“דע לך, אהרן, אנשים אוהבים רבנים נאורים שפניהם אל הציבור, שיודעים להעלים עין או לשכוח הלכות שעושות ‘כאב ראש’, ולכן ברור לי שהם יפרגנו לך ויאמרו שאתה רב מצוין, שאינך קיצוני כמו כולם, שאתה רב נעים ונחמד.
“אך אל תקנה את זה, אהרן. בתוך תוכם הם יבוזו לך. הם יידעו שאפשר לקנות את הרב שלהם בכסף או במילים טובות. שאתה כזה מין ‘רב מפלסטיק’. לכן אל תתפתה ואל תתפשר על ההלכה אף פעם. במאור פנים כן, באהבה כן, אך לעולם לא להתפשר.
“ואם חשש עולה בלבך שאם לא תתפשר הם יכעסו, יאמרו שאתה קיצוני, ושאינך נחמד? אין דבר. אל תשית את לבך לכך, היות ורק התסכול יוצר זאת. בתוך תוכם הם יעריכו אותך. הם יידעו שאתה אדם ערכי ואמיתי שאי אפשר לקנות אותו בתופינים”.
האמת, חברים? אבי צדק בכל מילה.
כשחזרנו ארצה שאלתי אותו מנין עלה בראשו סיפור הילד המלשן.
“מפרשת השבוע”, הוא אמר לי.
בפרשתנו מתארת התורה את נח כאיש צדיק ותמים המתהלך לפני ה’. ואולם, המדרש מעיר כי לא כל בני דורו של נח חשבו כך. כאשר ראוהו בונה תיבה, שאלו אותו בני דורו מה תכליתה, וכשהשיב להם נח כי הקב”ה מתעתד להביא מבול על העולם, הם השיבו לו במילים הבאות: “לא יבוא המבול אלא על ביתך”.
הם אמרו זאת למרות שידעו כי נח איש צדיק היה, ומשמע מכך שהיתה רגליים לסברה זו שלהם. מתברר כי חייו של נח נחלקו לשתי תקופות. בתקופה הראשונה היה נח צדיק ותמים שהתהלך לפני הקב”ה ולא עסק בצרכי ציבור. צדיק כזה כולם אוהבים, ואפילו משבחים.
בתקופה השנייה לחייו, לאחר שהחל בבניית התיבה, נח יצא מבית המדרש והתחיל להוכיח את בני דורו. וכשצדיק עוסק בתוכחה, אפילו אוהביו-מקדם מתחילים ‘לחפש’ אותו.
במילים אחרות: נח היה צדיק תמים במשך כל חייו. אלא שבתקופה הראשונה הוא רק “התהלך רק לפני ה'”, ואילו בתקופה השנייה הוא כבר החל להתערב בפוליטיקה ועסק בתוכחה, ואת זה העולם כבר אהב פחות.
לכן איחלו לו בני הדור שהמבול ייקח אותו ולא אותם.
השאלה היא רק – במה הם תלו זאת? אם נח אכן היה צדיק תמים כפי שמספרת התורה, איזו אחיזה יש ל’ברכה’ כזאת של בני הדור? איזה פגם הם מצאו בנח, שבעטיו הם היו משוכנעים שדווקא הוא ייענש במבול ולא הם?
התשובה פשוטה. בני הדור העלו טענה חזקה. הם בעצם שאלו את נח: היכן היית כשעינו עבירות? למה לא הוכחת אותנו כבר אז? למה ישבת לך בבית-המדרש ולא ירדת לעם לפני שהקב”ה החליט להביא מבול על העולם? למה נזכרת רק עכשיו לספר לנו על העבירות שלנו?
מסיבה זו אמרו לנח בני דורו שהמבול יבוא עליו. הם בעצם ייחסו לו את העבירות שלהם.
“מכאן למדתי את המשל על הילד המלשן”, סיכם אבא. “מצד אחד – כשנח מוכיח אותם הם מקללים אותו. מצד שני, הואיל ולא הוכיח אותם קודם לכן, הם תולים בו את אשמתם. רבנות היא תפקיד כפוי טובה. אם הרב עוסק בתוכחה – אנשי קהילתו מסתייגים ממנו בשל כך. ואם הוא מיישר איתם קו – הם אוהבים אותו עד שמתגלה בעיה חמורה, ואז הם באים לרב בטענות למה לא הוכיח אותם עד כה.
“הרב תמיד יהיה שעיר לעזאזל. הוא יכול רק להחליט בעיני מי: בעיני בני קהילתו שכועסים עליו בגלל תוכחתו, או בעיני הקב”ה שרואה כי הוא נמנע לעשות את המוטל עליו ולהוכיחם בדרך המתקבלת.”
“אז במה עדיף לבחור?”, שאלתי.
“פשוט מאוד. אם אתה מוכיח מתוך אהבה, מה אכפת שיכעסו עליך? אתה מוכן לספוג הכל ובלבד שמושׂא התוכחה האהוב שלך לא ייפגע. אבל אם אתה אוהב את עצמך, מן הסתם תעדיף שלא לבקר ולא להוכיח, כדי להיות בסדר עם כולם. איזה רב היית רוצה שיהיה לך? רב שאוהב אותך או רב שאוהב את עצמו…?”
בפרשת נח למדנו שהמבול מיוחס לנח (הנביא ישעיה קוראו “מֵי נֹחַ”) כיוון שלא התפלל על בני דורו ולא הוכיחם בזמן.
ייתכן שאם היה מתפלל עליהם ומוכיחם, המבול היה נמנע. במקרה כזה, סביר שבני דורו היו מתרעמים עליו בגלל תוכחתו, אך שר ההיסטוריה היה רושם לפניו שבזכות אדם בשם נח נחסך פעם מבול מהעולם.
לא תמיד יש מצווה להוכיח. לפעמים צריך להימנע מכך, שכן השומעים אינם ‘כלי’ לקבלת התוכחה. בגמרא מופיעה דעתו של ר’ אלעזר בן רבי שמעון: “כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע [דבר שהוא יודע שישמעו ויקבלו ממנו] – כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע [שלא ידבר דבריו לריק, וגם – מוטב שיהיו שוגגים משיהיו מזידים].”
ולמרות זאת, כאשר רב נשאל כיצד לנהוג במקרה מסוים, מוטב לו לחשוב היטב לפני שהוא מזדרז להשיב, שהרי “אוי לי מבני קהילתי, ואוי לי מבוראי…”
