מי שמוזמן לייצג את העמדה החרדית בסימפוזיונים שכותרתם “מי אתם החרדים” נדרש להכין שיעורי בית כדי לדעת מה לומר, ובעיקר מה לא לומר.
השתתפות בדיון כזה כנציג חרדי נראית אולי משימה מורכבת ומלחיצה, אך אינה בהכרח כזאת. השאלות העולות בדיונים אלה חוזרות על עצמן בדרך כלל. יש גבול למספר השאלות שעצם אזכור המילה “חרדים” יכול לייצר…
“רוב החרדים זקוקים למשקפיים בגלל לימוד הגמרא, הוא מאמץ את העיניים…”
האתגר האמיתי באירועים כאלה הוא הצורך לדחוס כמות עצומה של מידע בכמה משפטים, ולכן בלי סייעתא דשמיא גדולה קשה לצלוח אותו בשלום, בפרט בשלב השאלות מהקהל.
באחדים הערבים הללו הרים אחד המשתתפים את אצבעו לקראת תום הדיון, ועוד לפני שניתנה לו רשות הדיבור הציג את עצמו.
“שמי יהושע. אני אדם פתוח וליברלי, וכשהבן שלי שיושב כאן גם הוא החליט לחזור בתשובה לא הפרעתי לו. השאלה שלי היא, מה הבעיה של החרדים עם הנושא הראייה? למה הם כל הזמן עסוקים בשמירת העיניים?”
הגנבתי מבט לשעון והתברר לי שזמני עבר. כיוון שלא רציתי לפתוח נושא מורכב כל כך בלי לסגור אותו, היתממתי:
“רוב החרדים זקוקים למשקפיים בגלל לימוד הגמרא, הוא מאמץ את העיניים…”
“אני לא מתכוון לבעיות רפואיות בעיניים. זה הרי לא סוד שחרדים נוהגים להשפיל את מבטם כשהם עומדים מול פקידה בבנק או קופאית בסופרמרקט. למה זה כך, בעצם? מה כל כך בעייתי בזה? איפה כתוב שזה אסור? באיזו מצווה זה מתנגש? למה הבן שלי התחיל להסתכל למטה מאז שחזר בתשובה? זה נראה לך מכבד? אתה לא חושב שזה מעליב לא להסתכל בפניו של אדם שאתה משוחח איתו?”
“אתה צודק, יהושע. אני מודה בעובדות אך לא באשמה. לפני שנעסוק בסיבה לכך, בוא נראה אם יש בינינו הסכמה באשר לעוצמה האדירה שיש בחוש הראייה.
“התרבות המערבית מתייחסת אל כוח הראיה כאחד החושים המאפשרים לאדם לקלוט מידע על העולם ותו לא, אך היהדות מייחסת לו חשיבות גדולה בהרבה.
“על-פי תורת ישראל, מבין כל החושים – כוח הראייה הוא המשפיע ביותר על רבדיה העמוקים של הנפש, והוא מחבר בין הרואה לנראה עד שהם הופכים להיות כאחד ממש.
“אתה לא חייב להסכים באשר לקביעה זאת, אבל בהנחה שהדבר כך, ואם אכן כל מה שהיית מתבונן בו היה נדבק אליך, תסכים איתי שחוש הראייה זקוק להגנה יתירה – לטובתך?”
“בהחלט”, אמר יהושע, “אבל זה הרי לא קורה. כשאני מסתכל על שק מלא מזומנים שאוסף בלדר כספים מהבנק, האם הכסף מתחבר אלי? האם אני הופך למיליונר? זה הרי לא מתרחש במציאות. מה פירוש שכל מה שאני רואה הופך להיות חלק ממני? ובכלל – איפה כתוב בתורה שכך עלינו להתייחס לחוש הראייה?”
“בפרשת השבוע”, עניתי לו.
בפרשת האזינו, לאחר לימוד השירה לבני ישראל, מצווה הקב”ה על משה לעלות אל הר נבו ולראות את הארץ מרחוק, שנאמר:
“עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה… כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”. (דברים לב, מט, נב)
ציווי זה מעורר שאלה: ידועה לנו הסיבה שבעטייה נגזר על משה שלא להיכנס לארץ המובטחת, אך לשם מה מצווה עליו הבורא לראות אותה? איזו תועלת תצמח למשה מראיית הארץ שאליה לא ייכנס? האם הדבר לא יגרום לו צער מיותר?
כאן מלמדת התורה כיצד עלינו להתייחס לחוש הראייה.
בפרשה הבאה, החותמת את התורה כולה, מתוארות הברכות שברך משה את בני ישראל לפני מותו, לכן ציווה עליו הקב”ה לראות את הארץ מרחוק, כדי שיוכל לברכם.
בציווי “רְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” מלמדת התורה כי הראייה איננה עוד חוש לאיסוף מידע על העולם החיצון ותו לא, אלא כוח המחבר את רבדי הנפש העמוקים ביותר של האדם עם מושא ראייתו.
לכן, כדי שיוכל לברכם בשמחה נצטווה משה לראות את הארץ. כאשר אדם האוהב את חברו מביט במתנה שעתיד חברו לקבל, מתעוררת בו שמחה עצומה ומתעורר לברכו, ובכוח החיבור הזה נכלל המתברך במברך והברכה מתקיימת.
אולם כשאדם שונא את חברו ומבחין במתנה המיועדת לו, עצם ההבטה מעוררת קנאה, והקנאה גורמת לו לקלל את חברו. נמצא שכוח הראיה גורם לפגיעה והיזק לחבר.
הקב”ה, שידע את גודל אהבתו של משה לעם ישראל, ציווהו לעלות אל הר נבו ולראות את הארץ המובטחת, כדי שעל-ידי כך יתמלא שמחה על שבני ישראל אהוביו זוכים להיכנס לארץ, ואז תהא ברכתו שלמה. כפי שמבאר רבנו עובדיה ספורנו ע”ה: “שֶׁהֶרְאָהוּ הָאֵל יִתְבָּרֵךְ אֶת כָּל הָאָרֶץ לִפְנֵי מוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ”.
“בנך מקפיד על שמירת העיניים משום שלמד לעשות זאת ממשה רבנו”, הסברתי לאב. “הוא מבין היטב שלמדרגת משה רבנו טרם הגיע, ועל כן הוא עלול בגלל חוסר שלמותו להביט במקומות שיביאו אותו לידי קנאה או תאווה, ואז, גם אם לא ירצה בכך, התחושות השליליות הללו תדבקנה במושאי הראייה שלו, ולכן הוא נשמר מכך, כדי לא להזיק. לא מתוך זלזול, להפך – מתוך כבוד לאדם שהוא נמנע מלהביט בו מתוך הכרת העוצמה האדירה של הראייה. בנך הטוב אינו חפץ לפגוע באחרים בכוח ראייתו, ולכן הוא משתמש בו בתבונה”.
