כשאווה מוזס היתה בת 10 היא עברה ניסויים יחד עם אחותה אצל ד”ר מנגלה באוושביץ, 65 שנה לאחר מכן, החליטה אווה מוזס לסלוח למנגלה, והדברים שאמרה עוררו ויכוח סוער.
“אני סולחת למנגלה ולכל שאר הרופאים שביצעו בי ובאחותי התאומה מרים ניסויים מזעזעים”, אמרה מוזס, “אני סולחת להם על שהרגו את ההורים שלי, שגזלו ממני את שאר משפחתי, שלקחו ממני את הילדות, שהפכו את חיי לגהנום, שיצרו עבורי סיוטים שליוו אותי לילה לילה בששים השנים האחרונות”.
איך בכל זאת 23 אחוז מהישראלים מוכנים לסלוח לגרמניה על הפשעים הללו?
נשמע לכם מופרך? מסתבר שהיא לא לבד.
בשנת 2019 נפגש נשיא ברזיל בולסונרו עם כמרים אוונגליסטים וגם הוא אמר ש”ניתן לסלוח על פשעי השואה, אבל אסור לשכוח אותם”.
אלא שלפני שאתם כועסים ושואלים מי הרשה להם לסלוח ובשם מי, חכו רגע.
בסקר שנערך בארץ בשנת 2010 נשאלו המשתתפים את השאלה הבאה: “היום, 65 שנים לאחר השואה שעברה על העם היהודי באירופה, האם הגיעה העת לסלוח לעם הגרמני ולגרמניה על פשעי השואה?”. 23% השיבו כי הם מסכימים לסלוח, ולמרות שזה לא הרוב, זה 23 אחוזים.
אז נכון שלחלק מאיתנו הדברים צורמים ובצדק, ונכון שרוב היהודים לא מוכנים לסלוח וגם לא לשכוח. ונכון שלאף אחד אין את הזכות לסלוח לנאצים בשם אלו שנרצחו על ידם גם אם הם עצמם עברו את זוועות השואה, אלא שגם אי אפשר להתעלם מהשאלה, מה גורם ליהודים לומר זאת? מה מביא אנשים לסלוח לאלו שלימדו את האנושות עד היכן יכול הרוע להגיע?
והתשובה לכך פשוטה. המוסר.
אנשים לא סולחים סתם. הם סולחים כי הם מרגישים שכך נכון לעשות, והנכון או הלא נכון שייכים לתחום הערכי והמוסרי.
אלא שזו בדיוק השאלה, כיון שכל אדם יסכים שהמוסר הוא מצרך הכרחי לקיומה של האנושות, ושבלעדיו איש את רעהו חיים בלעו, אבל בדיוק בגלל זה עולה השאלה, איך בעזרת המוסר שאמור להפוך אותנו לטובים יותר ולהגן עלינו מרוצחים כמו אלו שגברת מוזס סלחה להם, איך דווקא בשם המוסר ניתן להגיע לחשיבה כל כך מעוותת? איך בכל זאת 23 אחוז מהישראלים מוכנים לסלוח לגרמניה על הפשעים הללו? איך בשם המוסר אנחנו מוכנים לסלוח לאלו שבזו למוסר שבשמו אנחנו מוכנים לסלוח להם?
תשובה לכך ניתן למצוא בפרשת השבוע.
בפרשת פקודי מתארת התורה את עשיית כלי המשכן שנאמר: “אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן”.
מה שמעניין הוא שלאורך הפרשה מופיעה אמירה שחוזרת על עצמה כעשר פעמים. שנאמר: “ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה’ את משה”. ובהמשך:”ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה’ את משה”. באפוד: “וחשב אפדתו אשר עליו ממנו הוא כמעשהו זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר כאשר צוה ה’ את משה”, ובאבני האפוד: “וישם אתם על כתפת האפד אבני זכרון לבני ישראל כאשר צוה ה’ את משה”. בחושן: “ולא יזח החשן מעל האפד כאשר צוה ה’ את משה”. ובמעיל: “פעמן ורמן על שולי המעיל סביב לשרת כאשר צוה ה’ את משה”. באבנט: “מעשה רקם כאשר צוה ה’ את משה:”, ובציץ: “על המצנפת מלמעלה כאשר צוה ה’ את משה”. ובסוף, לסיכום, כאילו שעד עכשיו לא ידענו, נאמר: “ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה’ את משה כן עשו”.
שאלתם את עצמכם למה המילים “כאשר ציוה ה’ את משה” חוזרות על עצמן כל כך הרבה פעמים? בגלל המוסר.
כדי ללמד אותנו שההבדל בין המוסר של התורה למוסר של בני אדם אינו רק בערכים שמרכיבים אותו, אלא בעיקר בבסיס עליו מושתת המוסר. במנגנון שהופך את המוסר מעיוות נורא ומסוכן, לכזה שמהווה את הבסיס לשלמות האדם.
בפסוקים האלה מלמדת התורה, שבשם המוסר אפשר מצד אחד לבנות את העולם ומצד שני גם להחריב אותו. ושההבדל בין חורבן לבניין נעוץ בשאלה על מה מבוסס המוסר.
על פי תורת ישראל, מוסר אינו סופרמרקט של ערכים שנכנסים אליו, בוחרים ערכים ויוצאים. מוסר כזה הוא מסוכן בגלל שהוא מסוגל לתת לגיטימציה אפילו לסליחה לרוצחים שפלים, ולהרשות לאישה, גם אם היא ניצולת שואה לסלוח לרוצחי עמה, לא בגלל שהם ראויים לכך אלא כפי שהעידה הגברת מוזס: כדי שהיא תהיה מאושרת.
בפרשת השבוע התורה מלמדת שאדם שמבסס את ערכיו לפי רצונו, בלי שהכין את האישיות שלו לקלוט אותם, יכול להכשיר כל מעשה, מה שבסופו של דבר מסוגל להחריב את העולם.
בפסוקים, “כאשר ציוה ה’ את משה” התורה מלמדת שכדי שהמוסר ירומם את האדם ולא יעוות אותו, עליו לעמוד בשני תנאים מקדימים. אחד, להכין את המשכן האישי לערכים שהוא מאמין בהם. להכשיר את עצמו ולתקן את המידות שלו. והשני, שהערכים יהיו כאשר ציווה ה’ את משה.
על פי תורת ישראל, ערכי המוסר לא נבחרים לפי הרצון האנושי, וגם לא לפי הרגש האנושי אלא על פי ה’. אלא שכדי שכך יהיה, נדרש האדם לסלק את הנגיעות האישיות שלו, את החשבונות האישיים שלו, ואת האינטרסים המצומצמים שלו. ואת זה אי אפשר לעשות בלי מידות מתוקנות, שכל מהותן סילוק האני העצמי מקבלת ההחלטות.
לכן, בעשיית בגדי הכהונה, נאמר פעם אחר פעם, “כאשר ציווה ה’ את משה”. כדי ללמד שאם את הלבוש של הגוף צריך לעשות כאשר ציווה ה’ את משה, המוסר שהוא הלבוש של הנפש על אחת כמה וכמה.
אם לא נעשה כך, ואם לא נתקן את המידות לפני שאנחנו קונים את הערכים, יתברר לנו, שתמיד אנחנו בוחרים את הערכים שמתאימים לרצון ולא להפך.
ובקשר לסליחה לגרמנים.
אז ככה. אם אתם מאלו שחושבים שהגיע הזמן לסלוח, ושהגרמנים של היום הם כבר משהו אחר, תקשיבו לסיפור לא מייצג.
יואב הוא חבר טוב שלי, שהטכנולוגיה שהוא פיתח מוטמעת ברכבים גרמניים, ולכן הוא מבלה הרבה עם גרמנים. בתור מומחה לגרמנים, כל פעם שהוא חוזר מגרמניה הוא טורח לספר לי שגרמניה של היום זה לא בדיוק מה שהיה, ושיש בגרמניה שני סוגים של אנשים. יש את אלה שאתה מרגיש שהם שונאים אותך רק שהם לא אומרים, ויש גם את אלו שמרעיפים עליך אהבה מתוך רגשות אשמה.
אחד מאלו שאוהבים, סיפר לי יואב, הזמין אותי לארוחה חגיגית אצלו בבית, ואמר שאשתו מכינה אוכל מיוחד ושאני מאוד יהנה.
כשהגעתי אליו, אכלנו ושתינו, וכשהוא היה כבר מבושם, הוא הכניס אותי לחדר העבודה שלו, הוריד מהארון קופסת עץ מהודרת ומבריקה, ופתח אותה בפניי. היו שם עיטורי גבורה נוצצים כשעל כל אחד מהם היה מוטבע צלב קרס.
כשהכל התהפך אצלי בפנים, הסביר לי הגרמני הטוב, שסבא שלו היה טייס קרב במלחמת העולם השניה, ושאלו העיטורים שקיבל ושהוא שומר עליהם בקנאות בגלל שהם חתיכת היסטוריה משפחתית.
הודיתי לו על האירוח, סיפר לי יואב, וברחתי למלון. את התיאור מה קרה לאוכל שאכלתי אצלו אחסוך ממך, אבל למדתי מהערב הזה שלשני הסוגים של הגרמנים היה אותו סבא.
עכשיו תחליטו לאיזה מהם אתם סולחים.
