בשנת 2011 נערך בצה”ל ערב מורשת לציון אחד הקרבות המורכבים במבצע ‘עופרת יצוקה’. באירוע השתתפו צוערים דתיים מגדוד ‘גפן’, וכשהחל החלק האמנותי שכלל שירת נשים, קמו הצוערים בשקט ועזבו את האולם. המג”ד שהבחין בכך יצא אחריהם והזהיר: “אם אתם לא נכנסים מייד פנימה – זה נחשב סירוב פקודה, ומי שמסרב פקודה יודח מקורס קצינים”.
באותו שבוע התרחש במקביל אירוע נוסף שתפס כותרות, והגם שנראה כי אין כל קשר בינו לבין שירת הנשים, יש ביניהם קשר הדוק.
הצוערים – חיילים מצטיינים, יוצאי סיירות מובחרות – הסבירו למג”ד כי שירת נשים מנוגדת לאמונתם וגם להם יש עקרונות, אך המג”ד לא השתכנע, והבהיר להם שעליהם לשוב לאולם גם במחיר עקרונותיהם: “אם אתם לא רגישים לכבוד הזמרות, לא אוכל לאפשר לכם להיות קצינים. מי שלא רגיש – לא יידע להבחין בין ילד שמביא תרופות לבין מחבל, ובסופו של דבר יירה בילד”.
בינתיים סיימו הזמרות את שירתן, והצוערים חזרו לאולם. אך מאוחר יותר כשעלו לשיר פעם נוספת, יצאו החיילים שנית מהאולם. בעקבות האירוע הם הושעו מהקורס עד לבירור אצל מפקד בה”ד 1.
עם פרסום התקרית ערכו ארגוני נשים נגד הדרה הפגנות, מומחים להדתה הזהירו מפני הקצנה דתית בצה”ל בראיונות לכלי התקשורת, ורבנים מאירי פנים עלו לשידור כדי להבהיר שאין בשירת נשים התנגשות עם ההלכה, וקבעו כי “ואהבת לרעך כמוך” הוא כלל גדול יותר משירת נשים, ושהתנהגותם של הצוערים הדתיים מרחיקה ואינה מקרבת.
באותו שבוע התרחש במקביל אירוע נוסף שתפס כותרות, והגם שנראה כי אין כל קשר בינו לבין שירת הנשים, יש ביניהם קשר הדוק.
חברת-כנסת טבעונית, שאינה משתמשת במוצרים מן החי מטעמי מצפון, שלחה ליו”ר הכנסת מכתב בהול בעניין ריפוד כסאה אשר במליאה, בנימוק ששימוש בעור בעלי-חיים מנוגד לערכיה. וכך כתבה:
“מבירור שנעשה בלשכתי עולה כי ריפוד כיסאות חברי-הכנסת במליאה עשוי מעור פרה. כידוע, רוב העור בתעשיית העור מופק מחיות שנוצלו בתעשיית הבקר. ואותם בעלי-חיים עוברים סבל רב, ובמשך רוב חייהם הם קורבנות של טיפול אלים והזנחה”.
במכתבה דרשה הח”כית להחליף את ריפוד הכסא בחומר סינתטי, כאמור מטעמים מוסריים ומצפוניים.
אין לי בעיה עם עקרונותיה הטבעוניים של החכ”ית. זכותה להאמין במה שתרצה. השאלה שלי היא על מי שמתיימרים לכבד עקרונות ואמונות של אדם, כל אדם, ובלבד שהם עולים בקנה אחד עם אמונותיו-שלו.
מדוע חיילים המסרבים לשמוע שירת נשים בשל אמונתם נתפסים כפנאטים המדרדרים את הצבא לקיצוניות, ואילו ח”כית המסרבת לשבת על כסא עור בניגוד לאמונתה נחשבת רגישה, נאורה ומוסרית?
תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בפרשת השבוע.
בפרשת קדושים נכתב: “לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'” (ויקרא יט, יח).
שתי שאלות עולות מפסוק זה.
א. מדוע הסמיכה התורה את מצוות לא-תעשה של “לא תיקום ולא תיטור” למצוות עשה של “ואהבת”? מה הקשר בין השתיים?
ב. לשם מה נוספו המילים “אני ה'” לאחר הציווי “ואהבת לרעך כמוך”, וכי אי אפשר לקיים מצווה זו גם ללא ציווי ה’? מה תוספת יש בכך?
כדי ללמד כי אף שנקמה נתפסת כרגש שלילי, ואהבת הרֵע נחשבת חיובית, אין די בבהירות זו כדי לגרום לנו לקיים מצוות אלה.
כדי שאדם יקבל על עצמו לחיות לאורם של ציוויים, אין די בכך שהוא יחליט כי הם ראויים וחיוביים, אלא להכיר העליונות המצוֶה. אם לא יכיר בעובדה שה’ ציווה עליו לקיים מצוות, אלא יקיימן רק משום שהוא מחשיב אותן בדעתו לראוית וצודקות, הוא ינהג באופן בררני: יאהב את מי שראוי בעיניו לאהבה ויתעלם ממי שאינו ראוי לה לדעתו. על זו הדרך ב”לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ”; הוא יקיים את המצווה אך יותיר לעצמו פתח לנקום וליטור במי שהוא מאמין שראוי לכך.
בסמיכת שני ציוויים אלה, שכל אחד מהם הגיוני כשלעצמו, זה לזה – מבקשת התורה להזהיר לבל נבסס את המוסר שלנו על היגיון וצדק אנושיים, שכן אלה חמקמקים וגמישים. אם נתעלם מאזהרה זו, נגלה עד מהרה שהמוסר שלנו משתנה בהתאם לצורך: ננהג באופן מוסרי עם מי שחולק עמנו ערכים משותפים, ונרדוף בשם המוסר עד חורמה את מי שערכיו אחרים.
לפיכך הדגישה התורה את המילים “אני ה'” לאחר ציוויים אלו, ללמד שרק כאשר נכיר במקורן האלוהי של המצוות ננהג באופן שוויוני כלפי כל אדם. מדוע? כי אם ה’ ציווה על “ואהבת לרעך כמוך”, אין אנו רשאים לחלק מדעתנו בין ‘רעך’ השותף לערכַי, ל’רעך’ החולק עליהם. אם ה’ ציווה “לֹא־תִקֹּם” – אין לנו פתח לביצוע בררני של המצווה בהחלטה מי ראוי ומי אינו ראוי לנקמה.
בפרשת השבוע מלמדת התורה כי כדי לכבד ולאהוב כל אדם – גם אם הוא מסרב לשבת על כסא עור וגם אם אינו מעוניין לשמוע שירת נשים, כל אחד בהתאם לאמונתו – אין די ב”ואהבת לרעך כמוך”, האנושי. יש צורך גם ב”אֲנִי ה'”, החותם את הפסוק, שכן רק הוא מבטיח ש”וְאָהַבְתָּ” יתקיים בכל מצב ובכל תנאי. מדוע מוכרחים לכבד את הרֵע? – לא מפני שכך ראוי, אלא כי המצוֶה הוא “אֲנִי ה'” שבראתי את שניכם. לא בשל ההומניזם, אלא משום שהאדם הוא בריאה אלוהית שנברא בצלם, למרות שערכיו שונים משלך.
לכן נטפלו אמצעי התקשורת רק לצוערים הדתיים מבה”ד 1 ולא לחברת-הכנסת. חיילים אלה הוכיחו במעשיהם כי ערכיהם מבוססים לא על רגישות אנושית כי אם על ציווי אלוקי, ויש מי שנאמנות כזאת מרתיעה אותם. מדוע? משום שהם יודעים היטב כי מי שערכיו מבוססים על “אֲנִי ה'”, לעולם לא יסכים לעגל פינות בניגוד לרצון ה’.
לא למען “וְאָהַבְתָּ”, לא בפקודת המג”ד, וגם אם זה יעלה להם בהשעייה מקורס הקצינים הנחשק.
