בערב ראש השנה, דקות לפני התקדש החג, צלצל הטלפון. זה היה נועם.
בפגישתנו הראשונה התקשיתי להאמין שנועם מתעניין ביהדות, אך עם השנים למדתי שאסור לסמוך על מראה עיניים בכל הקשור ליראת ה’.
“כדי להשיב על שאלתך יש להבין תחילה כיצד ומתי מתעוררת בנו האהבה.
מאז הספיק נועם לעשות כברת דרך ארוכה בעבודה עצמית וללא הנחות, ולכן לא התפלאתי שהתקשר לפני כניסת החג – מן הסתם יש לו שאלה הלכתית דחופה.
נועם התנצל על העיתוי וניגש ישר לעניין.
“אני אומר כל בוקר לפני התפילה: הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ, וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי. ויש לי בעיה עם הטקסט הזה. רק שניים שומעים אותו – הקב”ה ואני, ולשנינו אינני יכול לשקר. אני יודע בנפשי שאינני באמת אוהב כל אחד מישראל, והקב”ה ודאי מודע לכך. אם כך, מדוע עלי לומר זאת? איך אפשר בכלל לאהוב כל אחד מישראל כנפשי ומאודי? מדוע מציבה התורה רף גבוה כל-כך? אנחנו בני-אדם. יש לנו רגשות. אנחנו לא מכונות שלוחצים על כפתור ואוהבים.
“לכן התקשרתי דווקא עכשיו. במשך השנה אני עוד מסוגל להדחיק את השקר הזה, אבל בראש השנה זה מורכב יותר. או שתסביר לי איך להגיד את המילים האלה בלי לשקר, או שאפסיק לומר אותן. ככה להמשיך אי אפשר”.
“כדי להשיב על שאלתך יש להבין תחילה כיצד ומתי מתעוררת בנו האהבה. חז”ל מלמדים שזה יכול לקרות באחד משני מצבים – פחד או אידיאל.
“הסכנה מגלה את המכנה המשותף בין מי שעלולים להינזק ממנה, ומאחדת ביניהם. מכנה משותף זה מעורר בהם רגש של קרבה ואהבה זה לזה, לפחות עד שהסכנה המאחדת תיעלם. אנו מכירים זאת היטב: בימים כתיקונם אנו רבים ומתווכחים על כל דבר, אך כשפורצת מלחמה – רבים מאיתנו נוסעים במשך שעות כדי לחלק ארוחות חמות לחיילים שאיננו מכירים, ובלי לבדוק באיזו דעה פוליטית הם מחזיקים. כשיש גורל משותף – מרגישים, וכשמרגישים – דואגים”.
“עם זה אני מסכים”, אמר נועם, “אבל איך אידיאל גורם לנו להרגיש אחד את השני?”
“גם את זה לא קשה להבין”, עניתי.
“כדי לאהוב את הזולת חייבים להרגיש אותו, ולשם כך יש צורך במניע. בסיבה. אנו לא אוהבים סתם כך. יוצאת מן הכלל האמור היא אהבת עצמנו. זוהי אהבה שאינה זקוקה למניע. אנו אוהבים את עצמנו כי אדם קרוב אצל עצמו”.
“גם את זה אני מקבל”, אמר נועם, “את עצמי אני אוהב כי ככה זה. אבל איך אפשר לאהוב גם את הזולת ללא מניע?”
“כשתבין ש’הם’ ו’אתה’ זה היינו-הך, והם ממש חלק ממך; כשתצליח להתגבר על התעתוע כאילו ‘הם’ ו’אני’ הן שתי ישויות נפרדות; כשתרגיש ותפנים שעם ישראל הוא בעצם גוף אחד – לא תתקשה לומר ‘הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך’ ולהתכוון לכך, כי לא מדובר כאן באידיאל אוטופי, זו המציאות האמיתית!
“והיכן כתוב שעם ישראל הוא יחידה אחת?”
“בפרשת השבוע”, אמרתי.
בפרשת וילך מגלה הקב”ה למשה רבנו את העתיד לקרות את בני ישראל לאחר מותו, שנאמר:
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל”. (דברים לא, טז-יט)
בקריאה ראשונה נראים פסוקים אלה ברורים למדי, אך קריאה נוספת בהם מעוררת כמה שאלות.
מדוע לשון רבים ולשון יחיד מתחלפות בהם? בתחילת הפסוק “וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא” – לשון יחיד, ומייד לאחר מכן “וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם” – לשון רבים, ושוב “וְהָיָה לֶאֱכֹל” – בלשון יחיד”.
בגלל הערבות ההדדית, ההופכת אותנו מאוסף של אנשים נפרדים לעם אחד ומאוחד.
בפרשת ניצבים כורת הקב”ה עם בני ישראל את ברית הערבות ההדדית, ובפרשת וילך הוא מגלה למשה את משמעותה ואת השלכותיה, ומשרטט לאורה את עתיד האומה.
הערבות היהודית אינה נתונה לשינוי. היא עובדה מוגמרת, שבעטייה משגיח הקב”ה על עם ישראל כולו כיחידה אחת.
משמעות הדבר היא שהערבות גורת לכך שאם הרבים חוטאים – המעטים שלא נכשלו בכך משלמים אף הם, ולהפך; גם אם רק מעטים חטאו, נענשים הרבים בעטיים. זהו ביטוייה המעשי של הערבות בחיי האומה.
לכן מתחלפות בפסוקים אלה לשון יחיד ורבים לסירוגין, כדי ללמד שמחמת הערבות שוב אין הבדל בין יחיד לרבים. כדי שאם ישאל היחיד שלא חטא מה פשר סבלו, תשיב לו ההשגחה – כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ואם יטען “לא פניתי ולא חטאתי ולכן לא מגיע לי לסבול”, תשיב לו ההשגחה שמחמת הערבות – לשון רבים ולשון יחיד חד הן. בעם ישראל אם הרבים חוטאים – הערֵבים משלמים, גם אם הם מעטים ויחידים וגם אם לא יצאו נשכרים מן החטא.
“זה נראה לך צודק?”, התרעם נועם.
“תלוי”, עניתי. “אם עם ישראל הוא בסך הכל מקבץ של אנשים שונים, אכן אין כאן הצדקה לכך, אבל כיוון שעם ישראל הוא גוף אחד, יש הצדקה ועוד איך. כאשר אחד האיברים בגוף לוקה, יהיה מגוחך אם שאר האיברים יטענו שאינם אשמים ולא מגיע להם לסבול. ככה זה כשאיברים מחוברים בגוף אחד”.
“ולמה באמת אנחנו ערבים זה לזה? האם לא ראוי היה שכל יחיד ייתן את הדין על מעשיו בלבד?”
“גם לכך יש סיבה”, השבתי. “הערבות נועדה להבטיח שעם ישראל יגיע אל תכליתו בכל מקרה. אלמלא הערבות, ואילולא היינו גוף אחד, האם היה חשוב לנו שעוד יהודים יגיעו להתפלל בבית-הכנסת בראש השנה, או שהיינו מסתפקים בכך שאנו הגענו?
“לכן כרת איתנו הקב”ה את ברית הערבות, כדי שלא נוכל להתעלם ממי שאינם מגיעים, ויכאב לנו ונתפלל עליהם משום שלאמיתו של דבר בלעדיהם אנו חסרים. כדי שנעשה הכל שגם הם יגיעו. משום שכאשר יד שמאל מגיעה לביקור רופא, יד ימין מצטרפת אליה למרות שהיא בריאה”.
“ומה אם לא הגעתי עדיין למדרגה הזאת? מה אם אני בינתיים לא לוקח ללב שאחרים לא מגיעים?”
“בשביל זה קיים הפחד”, עניתי לנועם. “כשברור לך שאתה משלם את חובם של מי שאינם מגיעים, לא תמצא מנוח לנפשך ולא תוכל להתפלל במנוחת הדעת בראש השנה.
“זו הסיבה שפרשות ניצבים-וילך נקראות דווקא בשבתות הימים הנוראים, שעניין הערבות מודגש בהן. כדי שנדע שהערבות היא עובדה בלתי הפיכה, ובחירה שלנו מסתכמת בשאלה איך היא תבוא לידי ביטוי – מתוך פחד או מתוך ‘ואהבת לרעך כמוך’.
“מכאן שאין לך זמן מתאים יותר מראש השנה כדי לומר ‘הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ’. במקום להפסיק להגיד, עדיף שתתחיל להרגיש”.
