ב-15 במאי 2018 התכנסה מועצת הביטחון של האו”ם כדי לדון באירועים ברצועת עזה, שבהם נהרגו עשרות פלסטינאים.
בדיון גינו נציגים ממדינות שונות את ישראל על שהיא נוהגת ב’אלימות’ נגד חלשים ומדוכאים, האשימו את ישראל בהיותה מדינת אפרטהייד ועוד טענות שונות ומשונות מדף המסרים שנכתב ב-1948 ולא עודכן עד היום.
אלא שאז, אחר כל הנאומים הכל-כך צפויים, הגיעה ההפתעה: לדוכן עלתה שגרירת ארצות-הברית, ניקי היילי, ואמרה מה שכל ילד יהודי יודע כבר שנים:
“יש המון אלימות באזור, אלא שהמוסר הכפול נפוץ מאוד במועצת הביטחון של האו”ם מזה עידן ועידנים. בשבוע שעבר תקפו כוחות איראנים עמדות ישראליות, ובמקביל שיגרו כוחות איראנים טילים לעבר סעודיה. למרות זאת, במקום לעסוק בשלטון האיראני המפר זכויות אדם בסיסיות, מועצת הביטחון של האו”ם עוסקת במדינת ישראל המגינה על אזרחיה”.
כשמכונית אחרת עוקפת אותי ברמזור – הנהג העוקף מתנגש ברצון שלי, ולכן הוא מופרע קל דעת המהווה סכנה לציבור הנהגים.
בדבריה, הסירה ניקי היילי את הלוט מעל המוסר הכפול של עמי העולם ביחסם לישראל.
מדוע הם נוהגים בנו כך? כי הם לא אוהבים אותנו. אבל השאלה היותר מסקרנת היא: איך הם מתעלמים מהעובדה שיש כאן איפה ואיפה, זה הרי ברור כשמש!
מסתבר שהם באמת מאמינים בכך. ולראיה, אם נאשים אותם בצביעות, הם ימצאו אלף ואחת סיבות להוכיח שמדובר בעמדה עניינית, וחוץ מזה – חבריהם הטובים ביותר הם בכלל יהודים!
איך אני יודע? פשוט. כי כולנו כאלה. לכל אחד מאיתנו יש מוסר כפול. ואם לנו מותר – למה להם אסור?
אפשר לחזור להמשך?
מניין לי שלכולנו יש מוסר כפול? גם זה פשוט. כשמישהו חותך את נתיב הנסיעה שלי וגורם לי להיתקע בפקק עד להתחלפות הרמזור הבא, אני רותח. אבל כשאני עושה זאת בגלל סיבה מוצדקת (היא תמיד מוצדקת) – אני כועס על הנהג החצוף שלפני שמתעקש למנוע ממני להשתלב בתנועה.
או בתור לקופה, כשמישהו צץ פתאום משום מקום בטענה ש”העגלה שלי שמרה לי על התור” – אני כועס כאילו מעולם לא נזכרתי בעצמי להביא ברגע האחרון עוד מגש ביצים בזמן שהקופאית כבר נמצאת בעיצומה של סריקת המוצרים?
איך זה שאנו דורשים מכולם לדון אותנו לכף זכות, ולעצמנו אנחנו מאפשרים לדון את כולם לכף חובה…?
למה כשהשכן מניח את האשפה מחוץ לדלת בפרוזדור אנו זועמים על החוצפה, וכשאנו עושים זאת בעצמנו ומישהו מעיר לנו על כך – אנחנו מתרעמים כי “זה רק לרגע ולמה להתקטנן”?
מה מקור המוסר הכפול הזה?
למה כשזה קורה לנו אנחנו משוכנעים בצדקת דרכנו, וכשמדובר במוסר כפול מתוצרת האו”ם אנו כועסים כל כך?התשובה מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת ויצא מתארת התורה את בריחת יעקב מבית לבן אחרי שנים של התעללות רגשית וכלכלית. לבן לא ויתר ויצא לרדוף אחר השיירה העוזבת. הוא תקף את יעקב והאשימו ברמאות ובגנֵבה. אילו ביקש יעקב שנעלה לדוכן הנואמים במועצת הביטחון של האו”ם ונשיב במקומו לטענות לבם, איך היה נראה הנאום?
ודאי כך:
“אתה, לבן, מאשים את יעקב ברמאות…? אתה, שהחלפת את משכורתו של יעקב עשרת מונים – מדבר על מוסר?! אתה, שנתת ליעקב את לאה במקום רחל – מאשים את יעקב בחוסר כבוד לבנותיך? אתה, שהוכחת כי בנותיך הן הדבר האחרון שמעניין אותך – מתלונן כשיעקב בורח…?
אלא שיעקב לא ענה ללבן בסגנון זה. במקום זאת הוא התגונן והשיב ללבן כי הוא חושד בכשרים, שכן הוא לא גנב ממנו מאומה. השאלה היא – למה? למה יעקב אבינו לא הטיח בלבן את כל האמת בפרצוף?
התשובה פשוטה מאוד.
יעקב אבינו הכיר את השורש הנפשי של המוסר הכפול, ולכן ידע שאין טעם להטיח בפני לבן את האמת, כי גם עליה יהיו לו תשובות.
יעקב אבינו מלמד שמוסר כפול אינו תרמית, אלא תוצאה של משהו עמוק הרבה יותר, שרק אם נעמיק בו מאוד – נוכל להבין כיצד אנו דורשים מאחרים בלי למצמץ מה שאיננו דורשים מעצמנו. יעקב מלמד כי אצל אדם המעמיד את רצונו במרכז – כל ערכיו וכוחותיו משועבדים למילוי רצון זה. הידיים והרגליים, השכל – ואפילו עולמו הרוחני.
אצל אדם כזה שמילוי רצונו הוא מרכז חייו – גם המוסר משועבד לרצון ונועד לשרתו. ולכן, אם הערכים שבהם הוא מאמין מתנגשים עם מילוי הרצון, הוא מחליפם באחרים או עושה בהם שינויים כדי שיתאימו לרצונו.
כך נולד מוסר כפול. זה שורשו.
כשהרצון שלי במרכז והאשפה של השכן נמצאת בחדר המדרגות – זה פוגע באיכות החיים שלי, זה פוגע ברצון שלי, ולכן השכן הוא אדם אנוכי שלא מתחשב באחרים.
לעומת זאת, כששקית האשפה שלי מונחת מעבר לדלת, אני פוטר את עצמי בכך שהיא סגורה הרמטית ולא מפריעה לאף אחד, ואם השכן מתלונן – הרי זה משום שהוא אדם שחושב רק על עצמו ולא מתחשב באחרים.
כשמכונית אחרת עוקפת אותי ברמזור – הנהג העוקף מתנגש ברצון שלי, ולכן הוא מופרע קל דעת המהווה סכנה לציבור הנהגים.
וכשאני ממהר לעבודה – מי שמתנגש ברצון שלי הם אותם נהגים שמנסים לחסום את השתלבותי המושכלת בתנועה, ולכן מדובר ביצורים מסוכנים שצריך להוריד מהכביש, ומי נתן להם רישיון בכלל.
זה שורש המוסר הכפול של כולנו.
של המדינות החברות בארגון האומות המאוחדות, שלנו, וגם של לבן הארמי.
לכן יעקב לא התווכח עם לבן. הוא ידע שחז”ל מכנים את לבן בתואר רמאי לא מפני שרימה אותו, את יעקב, אלא מפני שרימה את עצמו ונהג בעצמו מוסר כפול. יעקב ידע כי מי שרצונו עומד במרכז היקום, חוט השִדרה המוסרי שלו כל כך גמיש עד שגם אם הוא עוקף אחרים ברמזור – הוא כועס מאוד כשאחרים נוהגים בו באותו מטבע.
ועוד נקודה לסיום.
מי שמזלזל ברבנים של אנשים אחרים רק מפני שאינם הרבנים שלו, אך כועס כשאחרים מזלזלים ברבו – מעיד על כך שמוסר כפול אינו נוהג רק בבית לבן: הוא יכול להכנס גם לבית המדרש, ואיש אינו חסין ממנו.
