בשנת 1995 התפרסם בביטאון ‘מגמות’ מחקר שערכה פרופ’ איריס לוין, מנהלת ביה”ס לחינוך שליד אוניברסיטת תל-אביב, ואשר עסק בשאלה עד כמה משפיע לימוד הגמרא על יכולות החשיבה של לומדיה.

לצורך המחקר קיבצה לוין שתי קבוצות ילדים – אחת מתלמודי-תורה חרדיים ושנייה מבתי-ספר ממלכתיים – והציגה להם שאלות זהות בגיאומטריה במהלך תקופה שהשתרעה על-פני ארבע שנים.

כשהתקבלו תוצאות המחקר, התברר הממצא המפתיע: בכל המבחנים, הילדים החרדים ענו תשובות נכונות יותר מהתלמידים האחרים

פרופ’ לוין ציפתה שילדים חרדים שמעולם לא למדו גיאומטריה יתקשו להשיב נכונה על השאלות, לעומת ילדים שהגיעו למבחן לאחר שעות לימוד רבות במקצוע זה.

כשהתקבלו תוצאות המחקר, התברר הממצא המפתיע: בכל המבחנים, הילדים החרדים ענו תשובות נכונות יותר מהתלמידים האחרים, למרות שלא למדו גיאומטריה מימיהם!

לאחר שסיימתי לקרוא את מחקרה, התקשרתי לפרופ’ לוין וקבענו להיפגש. תהיתי מה גורם לפרופסור לחינוך להאמין באפשרות שילדים חרדים יידעו להשיב על שאלות העוסקות בתחום שאינם מכירים כלל, והייתי סקרן לשמוע את הסבריה לתוצאות המפתיעות.

במהלך הפגישה תיארה בפנַי פרופ’ לוין את תהליך המחקר בפרוטרוט, והציגה את הנתונים. כששאלתי כיצד היא מסבירה את התוצאות, השיבה בצניעות שעיסוקה במחקר ולא בפרשנות.

לא ויתרתי לה.

“בכובעך כפרופסורית  אולי אינך אמורה לפרש את תוצאות המחקר, אך כמנהלת בית-ספר לפדגוגיה האין זו חובתך? את מלמדת מורים כיצד ללמד. אם אלה התוצאות – האם אין בהן כדי לשנות מן היסוד את תחום דרכי ההוראה כולו? אם ילדים שמעולם לא למדו גיאומטריה משיבים טוב יותר על שאלות בתחום זה, אולי צריך לבצע הערכה מחדש?”

“יש צדק מסוים בדבריך”, השיבה בחיוך, וסייגה – “אני אומרת את הדברים בזהירות ולא כחוקרת אלא כמחנכת. אולי אלה התוצאות משום שאצלכם ערך הלימוד כשלעצמו שונה בתכלית מערכו בחברה הכללית. אצלכם התורה שהרב מלמד איננה מידע בלבד – יש בו קדושה מצד עצמו ולכן אתם הולכים אחריו בעיניים עצומות. זה מקנה ערך מוסף ללימוד, וייתכן שהדבר משפיע. כשהלימוד ערכי יותר הוא אולי גם מחכים יותר, ומסייע ללומדים גם בתחומים אחרים. לעת עתה אין לי הסבר אחר.

“כשתלמידים מזלזלים במוריהם ולומדים רק כדי להצליח במבחנים, הם אינם מעניקים משקל וחשיבות ללימוד עצמו, וההוכחה לכך הם הטקסים הנוראיים בעיני של שריפת ספרים ומחברות שבהם למדו התלמידים במשך השנה. כשזהו היחס לחוכמה, זה כנראה בסופו של דבר משפיע”.

הצעתי לה, בתור בחור שלמד בישיבה, פרשנות משלי לתוצאות המחקר, והיא הסכימה לשמוע בשמחה.

“ככל שאני זוכר את תקופת הגיל הזו, לא למדתי תורה ממורי ורבי רק משום שהלימוד היה קדוש בעיני, וגם אם כן – לא בגלל זה היתה לי יראת כבוד כלפי מורי ורבי. היתה לכך סיבה אחרת לגמרי. אצלנו בישיבה נהוג היה שראש הישיבה, שהיה בן שמונים, לימד מדי יום שיעור גמרא לתלמידי השנה השנייה, שהיו בני שמונה-עשרה. כאשת חינוך את מבינה היטב שאלו הם יחסי כוחות בלתי שקולים בעליל, לפי כל אמת מידה.

“לאור זאת, אני מוכרח להודות שאת רוב הדברים שלימד שראש הישיבה – לא הבנתי, ולכן גם לא אוכל לחזור עליהם אם אתבקש. מה שאני בכל זאת זוכר היא עובדה אחרת שחזרה על עצמה שוב ושוב. נסי לדמיין את התרחיש הבא. יושב פרופסור בן שמונים מול תלמידיו באוניברסיטה, ובמשך שעה שלמה מלמד אותם שיעור שעמל רב הושקע בהכנתו. הוא מציג עקרונות שונים, בונה וסותר, מקשה ומפרק, ולבסוף שולף את הסברו הגאוני שמחבר את כל החלקים זה לזה.

“כעת תארי לעצמך שבדיוק ברגעי השיא, כשהכל מתחבר, קם אחד התלמידים, ילד בן שמונה-עשרה, ומציג טענה מדהימה שממוטטת את הסברו הגאוני של הפרופסור… כיצד יגיב המורה?

“אני יכול לספר לך כיצד הגיב ראש הישיבה שלנו לאירוע מסוג זה, שקרה יותר מפעם אחת: הוא שקע במחשבות, ולבסוף סגר את הגמרא ואמר לבחור: ‘אתה שואל טוב… שאלה מצוינת! אתה צודק, כנראה שהיסוד שלימדתי אינו נכון כלל. מחר בעזרת ה’ ננסה ללמוד ולהבין את הסוגיה בדרך אחרת’.

“כשאתה רואה בעיניך גאון תורני שאינו מנסה להגן על המבנה הרעיוני שלו שקרס בבת אחת לנגד עיניו, וגם אינו חס על כבודו ומודה בטעותו בפני בחור צעיר – האם היית חוששת ללכת אחר אדם כזה בעיניים עצומות? אני לא. במו-עיני ראיתי שמורי ורבי אוהב את האמת יותר מכל. הוא הוכיח בהתנהגותו שהכי חשוב לו לדעת מה התורה אומרת, ולא מה הוא אומר. אחרי אדם כזה אפשר ללכת בעיניים עצומות.

“אולי את צודקת, ייתכן שזו גם קדושת הגמרא, אך אני הוא ההוכחה לכך שאולי ההפך הוא הנכון. את חוויית הקדושה שבלימוד אני מתקשה לזכור, אך את פניו השמחות של הרב כשהתבררה לו טעותו – לא אשכח לעולם.

“וראייה לדברַי ניתן למצוא גם בפרשת השבוע”.

בפרשת פנחס ניגשות בנות צלפחד למשה ומציגות בפניו שאלה בהלכות ירושה. אך במקום להשיב להן מכוח הסברא, משה עונה שאינו יודע ושעליו לשאול את ה’, שנאמר: “וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'” (במדבר כז, ה).

על השאלה מדוע לא ידע משה את ההלכה משיבים חז”ל:

“נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ וְכָאן נִפְרַע עַל שֶׁנָּטַל עֲטָרָה לוֹמַר ‘וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי'”. (סנהדרין ח, א)

בדברים הלה מלמדים חכמינו שמשה יכול היה להשיב להן מכוח סברתו, אלא שנענש על שאמר “אשר יקשה מכם תקריבון אלי”, ולכן נשתכחה ממנו הלכה זו, עד שנאמר “ויקרב משה את משפטן לפני ה'”, ובכך נוכחו בני ישראל שמשה רבנו אינו יודע-כל, ושכאשר אינו יודע – הוא אינו מתבייש להודות בכך שעליו לשאול את פי ה’ כדי להשיב.

השאלה שעולה מן הדברים היא זו: מדוע דווקא את התשובה לשאלת בנות צלפחד שכח משה? מדוע לא נתעלמה ממנו הלכה בנושאים אחרים שנשאל בהם?

תשובה לכך מופיעה גם היא בפרשת השבוע.

בעומדן לפני משה טרחו בנות צלפחד להזכיר כי אביהן לא מת במחלוקת קרח, שנאמר: “אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא־הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל־ה’ בַּעֲדַת־קֹרַח כִּי־בְחֶטְאוֹ מֵת”, (שם כז, ג) – וזאת חרף העובדה ששאלתן עסקה בדיני ירושה שאינה קשורה כלל לסיבת מותו של המוריש.

בתוספת זו מרגיש גם הרמב”ן, וכך הוא מבאר את דבריהן:

“שֶׁאָמְרוּ כָּכָה בַּעֲבוּר שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה שׂוֹנֵא עֲדַת קֹרַח יוֹתֵר מִכָּל הַחוֹטְאִים שֶׁמֵּתוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁהֵם הָיוּ הַקָּמִים כְּנֶגְדּוֹ וְהַכּוֹפְרִים בְּכָל מַעֲשָׂיו וְחָשְׁבוּ אוּלַי בְּשִׂנְאָתוֹ אוֹתָם יֹאמַר אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו”.

לדברי הרמב”ן בנות צלפחד ציינו את נסיבות מותו של אביהן מחשש שמשה יפסוק לרעתן כשיחשוד שמותו נגרם כתוצאה מחבִירתו לעדת קֹרח. לכן סובבה ההשגחה שדווקא הלכה זו תשתכח ממנו. מחלוקת קֹרח נסובה על מעמדו של משה כנביא, ולכן כאשר מזכירות בנות צלפחד מחלוקת זו – דווקא אז משתכחת ההלכה ממשה כדי ללמד שני דברים: אחד – שקֹרח אכן טעה במחלוקתו; ושני – שמשה אינו מערב נגיעות אישיות בפסיקת ההלכה.

הלכה זו נשתכחה ממשה, שכן למן הרגע שנשמעה בפניו טענת בנות צלפחד שאביהן לא נמנה עם עדת קֹרח, שוב אין הוא יכול לפסוק להן הלכה בעצמו: ממה נפשך – אם הן מזכירות זאת כדי שלא ייטה את משפטן, הרי משוחד הוא; ואם בחטאו מת צלפחד, עצם הידיעה שלא נמנה עם החולקים עליו די בה כדי לגרום להטיית דעת חיובית לטובתו.

שכחת משה את ההלכה משמשת דוגמה ומופת המבארת מדוע תלמידי ישיבה שותים בצמא את דברי רבותיהם.

הם יודעים שראש הישיבה מלמד תורה ללא נגיעות אישיות, לכן לא יתבייש לומר – איני יודע, ומתוך כאן אינו מלמדם אלא מתוך חיפוש האמת, ולא במטרה לנצח בוויכוח תלמיד ישיבה צעיר.