כיון שכולנו מבקשים להגיע אל האושר, כשמתרחשות תקלות שמונעות מאתנו להגיע אליו, אנו נלחצים. כשהן משתבשות לחלוטין, המצוקה הנפשית גוברת. וכשבאופק לא נראה פתרון אפשרי, גורמת המצוקה המתמשכת לדיכאון, כמו זו שהשתלטה על שחר.
לא הכרתי אותו. נפגשנו לראשונה עם סיומה של הרצאה שעסקה במשמעות הסבל.
ילדינו שתמיד היו מטופחים ומוכשרים הפכו ללקוחות קבועים של יועצת בית הספר, וכך כל מה שבניתי במשך שנים ירד לטמיון.
האזנתי בקשב רב להרצאה, אמר. לא עם כל מה שאמרת הסכמתי, אך לא רציתי להפריע.
בהרצאתך טענת שלכל דבר שקורה לנו בחיים יש סיבה. שאין מקרה. שהכל בהשגחה ושגם אם נראה שאין פתרון, הקב”ה יכול לשנות הכל ברגע אחד. נכון?
הנהנתי בחיוב.
ובכן אהרן. אני לא מכיר אותך, המשיך שחר. ולכן אינני יודע אם אתה מאמין במה שאתה אומר. אבל גם אם כן, אני ממש לא מסכים לסיפא של דבריך. יכול להיות שיש לסבל משמעות, ואולי גם הכל בהשגחה. אך אותי למדו החיים שלא לכל בעיה יש פתרון.
הסבל אינו פציינט שעוסקים בו בסטריליות בישיבת רופאים. להסביר את משמעות הסבל זה יפה, ואולי גם מעודד, אך כשהוא מלווה את האדם כצל לאורך שנים, כשכל מה שבנה מתרסק מול עיניו לאט אך בטוח, הסבל הופך למשהו מאוד מוחשי וממשי, וזה כבר עניין אחר לגמרי.
ההסברים שלך אולי מסייעים לסובלים חובבנים. להם, מילות עידוד ותקווה מסוגלות להעניק תקווה לעתיד טוב יותר. לא למי שהסבל ריסק את חייו. הוא יוכל לספר לך שיש דברים בלתי הפיכים שלא ניתנים לתיקון, ולכן אין בדבריך כדי לנחם.
האם ניתן לדרוש מאדם שכל עולמו חרב עליו, להאמין שתשועת ה’ כהרף עין? איך אפשר לצפות ממנו להתנחם בעזרת משפטים ש”הכל לטובה” וש”הכל יסתדר”, כשבמשך חמש שנים כל מה שבנה בחייו קורס מול עיניו? אצלי הסבל אינו הרצאה. אלו הם חיי. לכן אני לא מסכים אתך. גם אני האמנתי בתחילה שיהיה בסדר ושהכל לטובה. אך אחרי חמש שנים של סבל מתמשך הבנתי שטעיתי.
אתה צודק, עניתי. באמת איני ראוי להטיף לך מוסר. אך אם תחפוץ בכך, נוכל להיפגש ולדבר מעט על הסבל שאתה חווה. לא כדי לעזור. כדי להשתתף אתך.
שחר הסכים.
לאחר כשבוע שחר הגיע אלי וסיפר שבהתחלה החיים האירו לו פנים. היה כסף והייתה גם בריאות, נחת מהילדים, וגם אהבה ושלום בבית. אלא שבדיוק כשהכל היה נראה יציב ומבטיח, הגיעו עשר המכות.
זה התחיל כשעיקלו לו את החשבון בגלל ערבות שחתם לחבר, אך עם זה עוד הצליח להתמודד. ככה זה בחיים, אמר לי שחר, עושים טעויות ולומדים. אלא שזו הייתה רק הסנונית הראשונה. בהמשך השותף שלו ברח לחו”ל והותיר אותו בחוסר כל, עם חובות של מיליונים, עסק בפשיטת רגל ובלי הבית שהוא ואשתו כל כך אהבו. וגם עם המצב הזה, למרות הירידה ברמת החיים, הוא התמודד בגבורה.
“אך כשגם הכסף לאוכל נגמר”, סיפר שחר כשדמעות בעיניו, “התפרקתי לרסיסים. שלי לא יהיה כסף לקנות אוכל לילדים שלי?
למרות הכל אספתי את עצמי ולא אמרתי נואש. לאן לא הלכתי. אני אמנם לא אדם דתי, אבל מצאתי את עצמי מתפלל לה’ בכותל, ומבקש ברכות מרבנים, אלא שבמשך הזמן שמתי לב שעם כל ברכה לא רק שהמצב לא משתפר, הוא הופך ליותר גרוע. ואז שקעתי בדיכאון.
במשך שנתיים לא יצאתי מהבית. לא הייתי מסוגל לתפקד. ואז, אשתי, שכבר לא היתה מסוגלת להיות גם אבא ואמא לילדינו וגם מטפלת רגשית לבעלה שחזר לתפקד כילד קטן, גם נשברה, והבית נחרב.
ילדינו שתמיד היו מטופחים ומוכשרים הפכו ללקוחות קבועים של יועצת בית הספר, וכך כל מה שבניתי במשך שנים ירד לטמיון.
המכה האחרונה שהבהירה לי שהחיים נגמרו הגיעה בהמשך. זה קרה כשהרופא התקשר, והודיע שבבדיקות התגלו ממצאים לא טובים, ושצריך להתחיל בטיפולים באופן מידי.
בפגישה הסביר הרופא לשחר ביובש שלא נותר לו הרבה זמן, ושכרופא אין הוא תולה תקוות רבות בטיפול, ושכדאי לו בכל זאת לנסות כי אין לו מה להפסיד.
לכן, כשנודע לי שמתקיימת הרצאה על משמעות הסבל, והבנתי שעומדים לעסוק בי ובחיי – הגעתי.
הסכמתי להיפגש אתך, לא מפני שהאמנתי שאתה יכול לעזור לי, וגם לא כדי לשפוך בפניך את צרותיי. הגעתי רק כדי לבדוק אם אתה באמת מאמין שתשועת ה’ כהרף עין, ובעיקר כדי לברר אם אתה יכול להבטיח לי שעוד יש לי תקווה.
לא עניתי.
איני מאחל לאף אחד לשבת מול אדם שימיו ספורים, בטח לא כשהוא מחזיק בך כאילו היית החוט האחרון שנותר בחבל הקרוע של חייו. לאנשים במצבו של שחר לא ניתן למכור תקוות שווא, והם גם לא קונים אותם. אתם צריך להיות כנים וישירים כי אין להם זמן לבזבז.
“אין טעם שאבטיח לך הבטחות ללא כיסוי”, עניתי לשחר המיוסר, “ולו בשל העובדה שעם קורות חיים כמו שלך, למדת להבחין בהן. דבר אחד אני בכל זאת מבקש לומר לך, ובו אני בטוח.
כל מי שמתבונן בסבל המתמשך שחווה העם היהודי לאורך גלותו, ניצב נפעם ומשתאה מול הדביקות האינסופית בטוב המקווה, ששבה וצפה לאחר כל גל סבל שאיים להטביעה. מול הסירוב היהודי לשקוע בייאוש למרות שכל אימת שהגיעו אל חוף מבטחים, הטיחו אותם סערות הזמן פעם אחר פעם אל תהומות הסבל. אל מול האמונה הנצחית שמעולם לא ננטשה, שיום אחד תסתיים הגלות ואז ימלא שחוק פינו, וזאת למרות שהמציאות טפחה על אמונה זו באכזריות שאינה ניתנת לתיאור.
מהיכן שאבו אבותינו את הכח להאמין ולקוות? מי כמוך יודע עד כמה פוגעת הנואשות באמונה בעתיד. מי כמוך יודע עד כמה האכזבות מפוררות אותה. על מה חשבו אבותינו באומרם שנה אחר שנה – “לשנה הבאה בירושלים”? כיצד המשיכו להאמין בכך למרות שהדבר היה נראה בלתי אפשרי כלל? האם רימו את עצמם רק כדי לשרוד?
מה שהעניק להם את האמונה העזה בטוב המקווה היא פרשת השבוע.
בפרשת וישב מתארת התורה את מכירת יוסף ואת השתלשלות האירועים שהובילו לגלות הראשונה של עם ישראל.
מדוע התורה שידועה בנטייתה לקיצור, מאריכה כל כך בפרטי הסיפור הזה?
מדוע את הלכות שבת היא מסכמת בפסוק אחד, וכך גם את הלכות תפילין, ואילו בסיפור מכירת יוסף ובסיפור יציאת מצרים היא עוסקת בהרחבה רבה?
כדי ללמדנו שאין דבר כזה, אי אפשר. שאין מצב שאינו ניתן לשינוי. ושגם אם הכל נראה אבוד ושום פתרון הגיוני לא נראה באופק, עדיין הכל אפשרי. וכשהכל אפשרי אסור לאבד תקווה.
נותן התורה “היה הווה ויהיה” הוא, ועל כן מה שאצלנו “יהיה” אצלו “הווה”, ומשום שצפה מראש את הגלות הארוכה של עם ישראל, וידע שיהיו לא מעט יהודים שהסבל המתמשך והעדר הפתרון, יאיימו להכריעם. לפיכך האריך לפרטי פרטים בסיבת הירידה לגלות וביציאה ממנו.
את הירידה למצרים פורשת התורה המקצרת על פני ארבע פרשות, ואת גאולת בני ישראל על ארבע נוספות, כדי ללמד לדורות שכשם שהיציאה ממצרים התרחשה בהשגחה כך גם הירידה אליה. שכשם שיציאה ממצרים בנס, כך גם הירידה אליה. וזאת למרות שנס היציאה ממצרים התרחש בשבירת הטבע, ונס הירידה אליה התרחש במסגרת הטבע.
היא מאריכה כדי ללמד שלא רק נס השובר את הטבע אינו טבעי, אלא גם זה המתרחש בתוכו, ושכדי להבין זאת כל שעלינו לעשות הוא להתעמק בפרטים.
שאלת את עצמך, איך יעקב שחווה על בשרו את האפליה בין אחים בכל זאת אהב את יוסף מכל בניו? איך יוסף שידע עד כמה האחים כועסים עליו ומקנאים בו, הלך לספר דווקא להם על חלומותיו? איך זה שהאחים שהיו צדיקים מכרו את אחיהם, מה שלא עושים הפחותים שבאנשים כפי שכותב הספורנו? כיצד אשת פוטיפר שלא היה חסר לה כלום, חושקת דווקא בעבד זר? ובכלל, מה גרם לפרעה להעניש את שר המשקים שלו בעונש לא מידתי, ושולח אותו למאסר? איך זה שכל האירועים הבלתי סבירים חוברים זה לזה כמו פאזל, באופן כל כך מוזר ולא צפוי, שאף אחד מאיתנו לא היה מעלה על דעתו, רק כדי להוריד את בני ישראל למצרים?
כדי ללמד לדורות, שכשם שצרות מתרחשות בצורה לא סבירה ולא צפויה, כך גם הסתלקותם.
התורה מרחיבה בגלות ובגאולה, כדי לתת לנו תקווה. כדי לעודד את היהודים לאורך גלותם הכללית והפרטית. כדי להעניק להם את הכח להמשיך לקוות, גם בעת שהמציאות סביבם משדרת אובדן וייאוש. כדי להזכיר להם, שגם אם הגאולה לא נראית סבירה, וגם אם הרופאים מייאשים, וגם אם הכל מסביב חרב, אל לנו לאבד תקווה. למה? כי כשם שהצרות נחתו באופן הכי לא צפוי והכי לא סביר, כך גם הגאולה.
התורה מאריכה בפרטי הירידה למצרים והיציאה ממנה, כדי לגלות בפנינו את מקוריותה של ההשגחה. שכשם שהיא מקורית ביצירת הגלות כך היא יכולה להיות מקורית גם בגאולה. כדי שנבין שגם בעת שאין אנו רואים אור בקצה, וגם אם נראה שאין מוצא ואין פתרון, הגאולה אפשרית והיאוש מיותר. ואם בכל זאת התייאשנו, אין זאת אלא בשל חוסר המקוריות שלנו, ומכירת יוסף תוכיח.
זו גם הסיבה שדווקא יוסף מונה ללמד את בני ישראל טרם שיעבודם את צופן הגאולה – “פקד יפקוד”. כדי ללמד אותם שכל אימת שהגלות תבקש לייאש אותם בטענה שאין פתרון ואפסה תקווה, כל שעליהם לעשות כדי להילחם בה, הוא להיזכר בסיפור מכירתו, וממנה ילמדו שהכל אפשרי גם אם נראה שלא.
ואם לעם ישראל הועיל סיפור מכירת יוסף לא לאבד תקווה במשך אלפיים שנה, לך הוא לא יעזור?
כשהסתיימה הפגישה, שחר קם ממקומו, הסתכל לתוך עיניי והעניק לי חיבוק עז.
אינני יודע מה יהיה מחר, אהרן. מה יהיה, רק ה’ יחליט. אבל את האמונה שעם המקוריות שלו הוא יכול לשנות הכל החזרת לי.
ליוויתי אותו החוצה.
היתה זו הפעם האחרונה שנפגשנו. שלושה חודשים לאחר מכן, אשתו התקשרה, סיפרה ששחר איננו, וביקשה שאגיע לנחם.
כשהגעתי סיפרה לי אשתו שמאז פגישתנו המצב שלו הידרדר במהירות, אך בהבדל אחד. במקום שאנחנו נעודד הוא עודד אותנו בעזרת משפט אחד עליו חזר עד הרגע האחרון.
וכך אמר.
“מה ה’ יחליט אני לא יודע. זכותו להחליט מה שהוא רוצה. דבר אחד הוא לא יכול. לקחת ממני את האמונה שאם הוא רוצה הוא יכול.
ואתה יודע מה הוא אמר לי עם נשימתו האחרונה? תגידי לאהרן שלמרות שזה לא קרה, זה היה יכול לקרות כי ה’ תמיד יכול.
לכן ביקשתי שתבוא.
ויהי רצון שהדברים יעמדו לרפואת שרה פיינגבוים בת יהודית שבמשך 90 שנה ממשיכה לשאת את אמונתה בגאון ללא הפסקה, גם כשהמציאות ניסתה בכל כוחה לגזול אותה ממנה.
שבת שלום.
