בשנת 1827 נגזרה ברוסיה ‘גזירת הקנטוניסטים’. עשרות אלפי ילדים יהודים נחטפו מבתיהם לשירות בן עשרים וחמש שנה בצבא הצאר.
בתקופת שירותם הצבאי אולצו הקנטוניסטים לעבור על מצוות התורה, ולכן לא פלא שרבים מהם לא זכרו כלל כי הם יהודים עם שחרורם.
בהמשך הסבו גם המשטר הקומוניסטי וזוועותיו סבל רב ליהודי רוסיה, והשכיחו מהם את יהדותם במשך כמעט שבעים שנה.
אירוע נוסף ברוסיה שהשפיע רבות על היהודים התרחש בתחילת המאה העשרים, עם פרסום ‘הפרוטוקולים של זקני ציון’ – המסמך האנטישמי והארסי בכל הזמנים.
מרגע פרסומו חולל מסמך זה נחשולי שנאה כלפי העם היהודי. ברוסיה לבדה בוצעו במשך ארבע השנים שלאחר מכן לא פחות ממאתיים ארבעים ושמונה פוגרומים, שגבו את חייהם של יותר מחמישים אלף יהודים.
בהמשך הסבו גם המשטר הקומוניסטי וזוועותיו סבל רב ליהודי רוסיה, והשכיחו מהם את יהדותם במשך כמעט שבעים שנה.
אך אז התרחש פלא עצום בקנה מידה היסטורי, והקומוניזם קרס בקול דממה דקה.
כמעט עשרים שנה לאחר מכן, בדצמבר 2018 נפגש רבה של רוסיה, הרב ברל לזר, עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. במהלך הפגישה, שהתקיימה בערב חנוכה, אמר פוטין את הדברים הבאים:
“עמים רבים היו ונעלמו, אך עם ישראל שורד דור אחר דור זה אלפי שנים. אני בטוח שזה אך ורק בזכות שמירת התורה והמצוות והקפדה על מסורת ישראל בכל הדורות ובכל התנאים”.
מעבר לעובדה שהמשפט הזה מעיד כאלף עדים מי הוא הצד המנצח ומיהו המפסיד בעימות ההיסטורי בין היהודים לרוסיה, דבר אחד ברור: אם נשיא האומה שהביאה לעולם את הקומוניזם מודה בנצחיות עם ישראל בתקופה בה הקומוניזם עצמו הפך להיסטוריה כמעט נשכחת, המשמעות היא שהצדק כנראה איתו.
בכך מצטרף פוטין לשורת היסטוריונים העומדים משתאים לנוכח כושר השרידות העל-טבעי של העם היהודי.
בימינו מבקשים יהודים רבים להשתחרר מהמרכיב היהודי בזהותם, ולאמץ לעצמם זהות ישראלית חדשה, נטולת יהדות כלל. מסיבה זו מרכיב הנצחיות בזהותנו היהודית הופך עבור חלקנו לסוג של מטרד, או למצרך לא מבוקש במיוחד. אך אם פוטין מתרשם מכושר ההישרדות הלאומי שלנו, והוא הרי מבין דבר או שניים בהישרדות, איך נוכל אנו להתעלם מכך?
השאלה היא: כיצד זה קורה? מה הסיבה האמיתית לכך שיהודים שעדיין קיימים כאומה גם במאה העשרים ואחת?
איך קורה שפוטין משכנע אותנו כי אנחנו עַם הנצח למרות שסבתי ע”ה סיפרה לי שלאחר השואה, עם השחרור מהמחנות, היא היתה בטוחה שלא נשארו עוד יהודים בעולם…?
התשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת וארא מתארת התורה את המכות שהביא הקב”ה על פרעה כדי שישלח את בני ישראל לחופשי. על אחת מהן כותבת התורה כי היה לה ‘אופי’, מאפיין נוסף. זוהי מכת ערוב, שלפניה משגר משה אזהרה חמורה אל פרעה בזו הלשון:
“כִּי אִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת־הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת־הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הֵם עָלֶיהָ. וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת־אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת־שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ” (שמות ח, יז-יח)
מה מיוחד כל כך במכת ערוב שדווקא היא תלמד את פרעה על מציאות ה’ והשגחתו בעולם?
תשובה לכך מופיעה בספרו של האלשי”ך הקדוש, שמסביר כי מטרתה של מכת הערוב (שבה לקו רק המצרים) היתה להוכיח לפרעה שגם במצבם הרוחני הירוד של בני ישראל אין הקב”ה מניחם ליד המקרה, והוא ממשיך להשגיח עליהם כבראשונה, ועל כן עליו לשלחם מארצו אף שלכאורה אין להם זכות להיגאל.
אזהרה זו לא נועדה לפרעה בשעתו בלבד, אלא ל’פרעונים’ לדורותיהם: ללמדם שגם אם בני ישראל יתכחשו לייעודם וימאסו בברית, בכל אופן לא יירדו לעולם מעל בימת ההיסטוריה, והמשעבדם ייענש אף הוא – ללא קשר למדרגתם הרוחנית באותה עת.
מכה זו מלמדת כי “לא עזב ה’ את הארץ”; הוא משגיח על בניו תמיד, אפילו במצבם הירוד ביותר.
כאן מצוי ההבדל בין ההסבר התורני להסברו של פוטין באשר לחידת הנצחיות היהודית: בייחסו את נצחיות עם ישראל לתורה ומצוות פוטין צדק אך גם טעה: צדק בקשר ליהודים כפרטים, וטעה בקשר לכלל ישראל.
נצחיותם של היחידים תלויה בשמירת המצוות שלהם, אך נצחיות כללות האומה אינה מותנית בשמירת התורה וקיום המצוות, אלא בהבטחה האלוקית כפי שהיא באה לידי ביטוי במכת ערוב.
הוכחה עגומה וכואבת לצדקת דבריו של פוטין ראיתי במו עיני לפני שנים אחדות. כשסיפרתי לאִמי שעלי לצאת לסמינר ערכים בהונגריה, היא ביקשה שאנצל את ההזדמנות ואבקר אצל בת דודתה שעדיין מתגוררת בבודפשט.
כששאלתי מדוע היא עדיין שם, אמא סיפרה כי הדוד היה קומוניסט נלהב, והעדיף לחיות בתום המלחמה תחת השלטון הקומוניסטי, למרות שאחיו העדיפו לעזוב את הונגריה.
כשהגענו, אשתי ואני, לביקור אצל בת דודהּ של אמא, היא כמובן שמחה והתרגשה מאוד. אך להפתעתנו לא אירחה אותנו בסלון ביתה אלא דווקא בחדר השינה. זה היה מוזר, אבל מתוך נימוס שתקנו.
בשובנו ארצה, אמא סיפרה כי המארחת צלצלה להתנצל על האירוח המשונה. היא סיפרה לאמא שאירחה אותנו בחדר השינה ולא בסלון, כיוון שראתה שאנחנו דתיים, וחשבה שלא נכון לארח אותנו בסלון שבו מונח כד עם אפרו של אביה הקומוניסט.
עצוב, אבל אמיתי. סבא עלה לארץ ישראל אחרי השואה, ונולדו לו ילדים ונכדים, נינים וצאצאים שממשיכים את הגֶּן הנצחי של עם ישראל, שאותו הזכיר פוטין בנאומו.
לעומת זאת, אחיו שהתנתק מכללות האומה ונותר בהונגריה לא זכה לכך.
סבא ואחיו הם ההוכחה לכך שכדי לזכות להיות מנושאי הגֶּן היהודי הנצחי לדורות הבאים לא מספיק להיוולד יהודי: יש צורך בדבק חזק יותר. כפי שקבע פוטין: “אך ורק בזכות שמירת התורה והמצוות והקפדה על מסורת ישראל בכל הדורות ובכל התנאים”.
