פרופסור ויקטור פרנקל התפרסם בעקבות שיטת הלוגותרפיה שפיתח, שלפיה אדם המוצא משמעות לסבלו מצליח להתמודד איתו ביתר קלות.
לשיטת פרנקל, סבל הוא תוצר רגשי של מצב שבו רצונו של האדם אינו מתמלא, וככל שהרצון שאינו מתמלא חשוב יותר – יתעצם גם הסבל. יחד עם זאת, ישנו מרכיב נוסף המשפיע על עוצמת הסבל עוד יותר מהחיסרון עצמו – העדר משמעות לחיסרון שיצר את הסבל.
“אבקש לשאול אותך שאלה נוספת, אך השתדל להשיב עליה בכנות: האם היית מוכן למות במקום אשתך?”
כשאדם סובל למען מטרה חשובה, סבור פרנקל, גם אם הקושי אינו נעלם, עצם הידיעה שאין מדובר בסבל סתמי וחסר פשר היא המעניקה לו יכולת לשאת את סבלו ביתר קלות.
והוא מספר:
באחד הימים הגיע אלי לטיפול אדם שפיתח נטיות דיכאוניות ואובדניות מובהקות עקב מות אשתו האהובה.
“איבדתי טעם בחיי”, שטח האיש את מצוקותיו, “אשתי היתה הכל עבורי, ובלעדיה אינני מוצא עוד טעם לחיי”.
“מדבריך ניתן להבין שהסבל העצום שאתה חווה קשור בקשר ישיר לאהבה הגדולה שאהבת את אשתך, האם אני צודק בהנחתי?” שאלתי אותו, והאיש הנהן בהסכמה.
“אבקש לשאול אותך שאלה נוספת, אך השתדל להשיב עליה בכנות: האם היית מוכן למות במקום אשתך?”
“ודאי!”, השיב האיש, “אם לאחר שהיא מתה אני מבקש למות, אם מותי היה משאיר אותה בחיים בוודאי שהייתי מסכים”.
“ועוד שאלה, ברשותך: אם אכן אהבת את אשתך עד שאתה מוכן להקריב את חייך למענה, האם נכון יהיה להעריך שהיא אהבה אותך באותה מידה?”
“אכן. היא אהבה אותי הרבה יותר משאהבתי אותה”.
“ובכן, הבה נסכם: לדבריך, אתה סובל מאז שאשתך נפטרה משום שאהבת אותה מאוד וחסרונה הופך את חייך לבלתי נסבלים. כמו כן, הצהרת שאתה מוכן למות רק כדי שאשתך האהובה תיוותר בחיים. אלא שאם צדקת בדבריך ואשתך אהבה אותך יותר ממך, אם היית אתה מת במקומה, האם היא לא היתה סובלת יותר ממך?
סבלך אינו לריק. נכונותך לשאת בסבל האובדן במקום אשתך, משמשת הוכחה ניצחת לאהבתך אותה, כיצד אפוא תוותר על הסבל הנפלא הזה?”
בדרך זו ביקש פרנקל להוכיח את שיטתו, שלפיה לאדם המוצא משמעות לסבלו קל יותר לשאתו, שכן “האדם מחפש משמעות”, כשם ספרו המפורסם.
אלא שגם אם שיטה זו נכונה, היא בעייתית למדי: מתיאורו של פרנקל עולה כי הוא אינו מייחס חשיבות כלל לשאלה האם המשמעות שמצא האדם היא אמיתית או מזויפת.
במהלך הטיפול, העניק פרנקל משמעות דימיונית בלבד לסבלו של המטופל. איש לא באמת ביקש ממנו שישאר בחיים כדי לסבול במקום אשתו, בייחוד לאור האפשרות – שממנה התעלם פרנקל – ששניהם יישארו בחיים וימשיכו לאהוב כבעבר.
פרנקל מתעלם מהעובדה שמציאת משמעות בדיעבד אינה באמת מנחמת. היא אולי מרגיעה לזמן מה, אך כשהכאב שב ומתעורר – המשמעות המלאכותית נעלמת, והאפשרות ששניהם היו נותרים בחיים שבה ועולה. פרנקל אמנם העניק משמעות לסבלו של המטופל שנגרם עקב מות אשתו, אך לא לעצם מותה.
על מנת שמשמעות שמוצא האדם תביא לו נחמה אמיתית, היא חייבת להיות אמיתית, כפי שמפורש בפרשת השבוע.
בפרשת שמיני מתואר האסון האישי שפקד את אהרן הכהן ביום החשוב בחייו – התחלת שירותו במשכן, ביום שבו התחוור שלמרות חטא העגל – ה’ בחר בו לשרת לפניו. אך דווקא ביום חגיגי זה מתים שני בניו במשכן שעליו הוא מופקד, שנאמר: “וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵיה'”. (ויקרא י, ב)
ברגע אחד נופל אהרן מרוּם השמחה לשאוֹל הצער. בפנותו למשה מתוך כאב עצום כדי שיבאר לו את סיבת אסונו, משיבו משה: “הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד” (ויקרא י, ג).
בתגובה, פוסק אהרן מבכיו. “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” (שם).
התורה אמנם אינה מגלה מה בדברי משה ניחם את אהרן עד שפסק מבכיו, אך הדבר מתפרש בתלמוד:
“אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: אַהֲרֹן אָחִי, לֹא מֵתוּ בָּנֶיךָ אֶלָּא לְהַקְדִּישׁ שְׁמוֹ שֶׁל הקב”ה, וְכֵיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו יְדוּעֵי מָקוֹם הֵם, שָׁתַק וְקִבֵּל שָׂכָר” (זבחים קטו, ב).
ומפרש רש”י:
“וּמָה שָׂכָר קִבֵּל? שֶׁנִּתְיַחֵד עִמּוֹ הַדִּבּוּר, שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ לְבַדּוֹ פָּרָשַׁת שְׁתוּיֵי יַיִן”.
וכאן עולות כמה שאלות.
- מדוע דברי משה שנדב ואביהו הם “יְדוּעֵי מָקוֹם” הביאו להפסקת בכי אהרן?
- למה דווקא פרשת שתויי יין נאמרה לאהרן בשכר שתיקתו, ולא מצווה אחרת?
- האם יש קשר בין הציווי שלא להיכנס למקדש שתויי יין לבין צערו של אהרן?
והתשובה: כדי ללמדנו שפרופ’ פרנקל צדק אך גם טעה.
צדק – משום שאדם המוצא משמעות לאובדנו האישי, קל לו יותר לשאת את כאבו. טעה – משום שהוא העניק למטופליו משמעות דמיונית שהמציא עבורם, משמעות המתפוגגת כאשר מעמיקים בה.
בפרשת שמיני מלמד משה את אהרן כי המשמעות שהוא מוצא למיתת בניו אינה בדיעבד. הוא מספר לו שהדבר צריך היה לקרות, וה’ הודיעו על כך מבעוד מועד: אלא שהוא שיער בדעתו שה’ יתקדש במיתתו שלו או במיתת אהרן, והתברר כי הקב”ה בחר להתקדש דווקא בנדב ואביהוא.
בתשובתו לאהרן, טווה משה רבנו קווים לדמותה של המשמעות האמיתית, ומגלה לאהרן שעוד לפני מות בניו נודע לו כי אירוע מעין זה עתיד להתרחש, ומשום כך אין מדובר במציאת משמעות שרק לאחר מעשה, אלא במשמעות אמיתית. לכן התנחם אהרן.
ולפי שקיבל תנחומים – שתק, ועל ששתק זכה שתֵאמר לו דווקא פרשת שתויי יין.
מדוע? משום שישנן שתי דרכי התמודדות עם סבל: אחת המשכיחה את סיבתו – שתיית יין, ושנייה – משמעות אמונית שמוצא אדם לסבלו.
מדוע דווקא פרשת שתויי יין נאמרה לאהרן כשכר על ששתק וקיבל תנחומים ולא פרשה אחרת? ללמד שאדם מוצא משמעות אמיתית לסבלו בעזרת האמונה עד שאינו זקוק ליין כדי להשכיח את צערו.
לפיכך צדק פרופ’ פרנקל – אך גם טעה.
צדק – משמעות אכן מאפשרת לאדם לשאת את סבלו. טעה – מפני שהמשמעות צריכה להיות אמיתית ולא דמיונית על מנת שהאדם יתנחם בה.
מיתת בני אהרן מוזכרת בתורה כדי ללמדנו שיעור חשוב: כאשר דברים משתבשים, יכול האדם לבחור היכן למצוא את נחמתו – ביין המקהה את סבלו, או באמונה המקנה לו משמעות אמיתית.
