את יובל פגשתי בפעם הראשונה בניו יורק, כשבסיום ההרצאה ניגש אלי, וסיפר שהוא לא יודע כלום על יהדות, ושהגיע הזמן לדעת קצת יותר, ושחשוב לו להדגיש שהוא לא מחפש את הקב”ה בגלל שרע לו.
“הכל דבש”, סיפר לי. יש לי אשה טובה ותומכת, ילדים נפלאים, וגם העסקים מצויינים. אני מחפש את הקב”ה רק בגלל שאני מרגיש שצריך משהו גם בשביל הנשמה. זה הכל”.
זה שלפני שחזרתי בתשובה תליתי את ההצלחות בכישוריי, זה מאוד הגיוני. אז עוד לא הכרתי את הקב”ה…
מאז, כמעט בכל ביקור שלי בניו יורק היינו נפגשים, ויובל היה מספר בגאווה על ההצלחה שלו בעסקים, וגם היה טורח להסביר שעסקים זה הרבה יותר שכל ממזל, ושאלה שאומרים הפוך זה רק כדי לחפות על הכישלונות שלהם.
“בשביל להצליח בעסקים”, לימד אותי, בכל פגישה מחדש, “נדרשים שלושה מרכיבים הכרחיים לפי הסדר הזה. שכל חריף הוא בסיס להכל, אך למרות שבלעדיו אין כלום, אין בו די. כדי להצליח בעסקים, יש צורך בחושים מחודדים כדי לזהות בעזרתם תהליכים כלכליים לפני כולם. ולסיום, צריך גם טיפת מזל”.
על דרשה זו היה יובל חוזר באוזניי בכל פגישה, בלי כל קשר לשאלה על מה דיברנו, וזאת האמת? זה קצת הפריע לי, למרות שכשחיפשתי את הסיבה לכך, לא מצאתי. הוא הרי לא אמר דברים לא טובים. כנראה שחושים מחודדים נדרשים לא רק כדי להבין בעסקים, אלא גם כדי להבין את אלו שעושים אותם.
מאוחר יותר, יובל בעצמו סיפק לי את התשובה לכך.
זה קרה כשביקרתי בניו יורק כשהמשבר הכלכלי שטף את ארצות הברית ויובל הפסיד באותה תקופה לא מעט כסף אפילו במונחים שלו, מה שגרם לתפנית משמעותית בנושאי הפגישות שלנו.
“איך זה קורה?” שאל אותי יובל. “כיצד יתכן שלפני שחזרתי בתשובה הכל עבד כמו שעון, ודווקא כעת, הכל משתבש? הרי שבת היא מקור הברכה, לא? אז איך זה שדווקא כשאני שומר שבת הברזים נסגרים? למה הקב”ה עושה לי את זה? מה הוא רוצה ממני? מה אני עושה לא בסדר? למה דווקא כשאני כבר עושה את מה שהוא רוצה, הוא עושה לי הפוך?
“ולמה אתה חושב שאתה מפסיד בגלל הקב”ה?” שאלתי. אם אני זוכר טוב, הסברת לי בכל פגישה, שכדי להצליח בעסקים, צריך שכל, חושים מחודדים, וגם טיפת מזל, האם זה נכון רק כשמצליחים? למה כשהצלחת זקפת זאת לזכותך, וכשאתה נכשל, אתה מאשים את הקב”ה בכישלונות שלך? מה זה קשור אליו? מדוע אינך סבור שאתה נכשל משום שחסרים לך הכישורים שעליהם אתה נואם בפניי כל הזמן?
“אתה צודק אהרן. כעת, כשאני נזכר בנאומים הגאוותניים שלי, אני ממש מתבייש. אתה מכיר אותי אהרן. אני אולי לא מושלם, אבל אני אדם אמיתי. אתה צודק. נכשלתי בגאווה. כעת אני מבין את הסתירה. אי אפשר לזקוף לזכותנו רק את ההצלחות. אבל איך זה קורה לי?
זה שלפני שחזרתי בתשובה תליתי את ההצלחות בכישוריי, זה מאוד הגיוני. אז עוד לא הכרתי את הקב”ה, אבל איך קורה שאחרי שהכרתי אותו, לא שמתי לב שאני ממשיך באותו קו חשיבה?
פשוט מאוד, עניתי.
זה תלוי בשאלה – מה חשוב לנו בחיים, ובשאלה – למה חזרנו בתשובה.
כשאדם שב בתשובה, הוא מעיד בכך על שני דברים. אחד – שיש בורא לעולם. והשני – שהבורא שולט בעולמו, ולכן, בעקבות הגילוי הזה, הוא מעצב את מעשיו מחדש. אם בעבר עשה מה שרצה, מעתה הוא עושה את מה שה’ רוצה, ושני מניעים אפשריים גורמים לכך.
כשאדם מבצע הוראות שהמעסיק שלו מטיל עליו, הוא מבטל בכך את רצונו מפני רצון המעסיק, בדיוק כשם שבן העושה את רצון אביו מבטל את רצונו מפני רצון אביו, אלא שכאן מתגלה הבדל, והוא גדול מאוד.
כששכיר מבטל רצונו מפני רצון המעסיק, הוא לא באמת מבטל אותו. הוא דוחה אותו באופן זמני, כדי שבסופו של דבר ישלם לו המעסיק שכר, בעזרתו הוא ימלא את רצון עצמו. לשם כך, הוא מבטל את רצונו החשוב יותר, מפני רצון המעסיק החשוב פחות, כדי שהרצון החשוב פחות יסייע לרצונו החשוב יותר. לפיכך, אם בסופו של דבר לא ישלם לו המעסיק, הוא יתאכזב ויכעס על מעסיקו.
לעומת זאת, כשבן עושה את רצון אביו, אין הוא דוחה בכך את רצונו מפני רצון אביו, משום שילד אוהב את אביו, ומאהבתו אותו, מתמזג רצון הבן ברצון אביו, והתמזגות זו גורמת לו לעשות את רצון אביו. ילד זה אינו חש שהוא מבטל את רצונו, להפך, עשיית רצון אביו היא היא רצונו.
“זה יפה”, אמר יובל, “אבל איך כל זה קשור אלי?”
“קשור ועוד איך”.
“אם לאחר שמציאות ה’ התבררה לך, התחלת לקיים את רצונו, רק בגלל שאתה מכיר בעובדה שהוא המעסיק שלך, אין בכך כדי להעיד שאתה מבטל את רצונך מפני רצונו. אתה עושה את רצונו רק משום שבשכלך החריף ובחושיך המחודדים אתה מבין שהצלחותיך נותנים בידיו, ולכן, כל עוד אתה מצליח, אתה מרוצה, אך כשאתה נכשל, אתה מבקש פגישה כדי להתלונן.
אתה שומר שבת מפני שהמעסיק שלך דורש זאת ממך לשמור, ומפני שאתה מאמין שהיא מקור הברכה. לכן, כשהברכה לא מגיעה למרות שאתה שומר שבת, אתה כועס, ושואל אותי איך אני מסביר זאת.
לעומת זאת, אם חזרת בתשובה לאחר שנוכחת במציאות ה’, מאהבתו, אינך שומר את השבת בגלל חשבונות, אלא משום שזה מה שהשם שאתה אוהב רוצה. בלי קשר לשאלה אם תזכה לברכה בשל שמירתה או לא, משום שהמניע לשמירת השבת הוא אהבה ולא משכורת.
זו גם הסיבה שכשאנשים מצליחים הם תולים את הצלחתם בעצמם, וכשהם נכשלים הם מייחסים אותו להקב”ה.
כשאדם רואה בהקב”ה מעסיק, הוא מייחס את הצלחותיו לעצמו, כדי שהמעסיק לא ישכח מי עומד מאחוריהן, ויעלה את משכורתו, וכשהוא נכשל, הוא תולה את כישלונו בהקב”ה מאותה סיבה, כדי שלא יפחית ממשכורתו עקב הכישלון.
לעומתו, מי שאוהב את השם, תולה בהקב”ה גם את הצלחותיו וגם את כישלונותיו משום שהוא אוהב את ה’. וכיוון שהוא אוהבו, כל חפצו בעשיית רצונו, ועל כן, כשהוא מצליח הוא שמח כי ה’ חפץ שיצליח, וכשהוא נכשל הוא גם שמח כי זהו רצון ה’, וזה כתוב בפרשת השבוע.
בפרשת “מסעי” מצווה הקב”ה את משה לכתוב את המסעות והחניות של בני ישראל במדבר, שנאמר: “אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי הואלה מסעיהם למוצאיהם:”.
וכאן עולות שתי שאלות. א. מדוע חשוב כל כך לפרט את כל המסעות והחניות של בני ישראל במדבר? ב. מדוע משה נדרש לכותבם על פי ה’? האם משה לא יכול לכותבם מעצמו?
תשובה לשאלות אלו מופיעה בספר ירמיהו, בו משבח הקב”ה את בני ישראל על שהלכו אחריו במדבר שנאמר: כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”.
האם שאלתם את עצמכם, מה מעלה יש בכך שבני ישראל הלכו אחרי ה’ במדבר? אם לנו היו נעשים ניסים כמו אלה שנעשו לבני ישראל במדבר, האם לא היינו הולכים אחרי הקב”ה בעיניים עצומות? איזה שכיר לא יילך אחר מעסיקו עם “בונוסים” כאלה?
והתשובה פשוטה. הקב”ה משבח את בני ישראל, לא על הליכתם אחריו במדבר, אלא על העובדה שמאהבתם אותו לא הבחינו בין מסע לחניה ושמחו בשניהם.
כששכיר נודד בשליחות מעסיקו, הוא עושה זאת למרות שהוא חפץ במנוחה משום שהוא מעריך שהתגמול עבור הנדודים יהיה ראוי. הוא נודד למענו בניגוד לרצונו, רק כדי שכשתגיע המנוחה יהיה בידו די ממון להפוך את מנוחתו לנוחה יותר. אבל כשבן אוהב נודד במצוות אביו, כל רצונו לעשות את רצון אביו, ועל כן אין אצלו הבדל בין מסע לחניה. רוצה שנחנה? מצוין, רוצה שניסע, גם מצוין. העיקר שהוא זוכה לעשות את רצון אביו.
לכן נאמר בתורה “ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'”. כי רק השם יודע שגם חנייתם וגם מסעיהם נעשו באהבה. כי רק הוא יודע ששמחתם בחנייתם ושמחתם במסעיהם זהה היתה.
לכן הקב”ה זוכר לנו חסד נעורים ואהבת כלולות. משום שכשאשה אוהבת את בעלה, אין זה משנה לה אם חונים או עוצרים, העיקר הביחד.
הבנת יובל?
בחיים שלנו יש חניות ויש מסעות, ובדרך כלל, גם אם אנחנו מאמינים שמסעות החיים נעשים על פי ה’, וגם אם אנחנו הולכים אחריו במסע, כי זה מה שהוא רוצה, עדיין אנו מצפים לחניה כי זה מה שאנחנו רוצים, אלא שאנו מסכימים לעשות את רצונו – המסע, כדי שבסופו של דבר יעשה את רצוננו – חניה.
מצב זה נגרם משום שאנו חשים כי אנו שכירים והוא מעסיק, אך אם נרגיש שהוא אבא? הכל ישתנה. אז נשמח במסעות בדיוק כמו בחניות, ובכישלונות כמו בהצלחות, כי כשאנו אוהבים כל רצוננו לעשות את מה שאהובנו רוצה.
במדבר היו כולם. מי שלא רצה להיכנס לארץ ישראל סבל במסעות ושמח בחניות, ומי שרצה להיכנס, שמח במסעות וסבל בחניות. אבל היו ששמחו תמיד. מי שרצה את מה שה’ רוצה.
לכן נאמר בפסוק “ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה’ ואלה מסעיהם למוצאיהם”. ללמד שרוב עם ישראל אהב את השם, ולכן שמחו גם במוצאיהם למסיעהם וגם במסעיהם למוצאים, ובאותה מידה.
כל שנשאר לנו להחליט, יובל, הוא איך אנחנו רוצים את הקשר שלנו עם הקב”ה, ואת זה אף אחד לא יחליט במקומנו.
שבת שלום.
