שני אירועים משמעותיים התרחשו בשנת 1947: החלטת החלוקה שהביאה להקמתה של מדינת ישראל, והכרזת העצמאות של הודו.
למרות המרחק בין המדינות, ישנו מכנה משותף בין שני האירועים. בשתיהן לא הוכרזה עצמאות בתאריך המיועד: בהודו היא נדחתה ביום, ואילו בישראל הוקדמה ביום.
העצרת הכללית של האו”ם קיבלה בכ”ט בנובמבר את החלטה 181 המפורסמת, שקבעה כי הבריטים יפנו את ארץ ישראל עד ה-1 באוגוסט 1948.
הודו, שנאבקה על עצמאותה שנים רבות, אמנם זכתה בה בסופו של דבר, לאחר שנחקק בפרלמנט הבריטי חוק עצמאותה של הודו (ב-18 ביולי 1947), שבעקבותיו הכריז המושל הכללי במדינה כי השלטון הבריטי יסתיים ב-14 באוגוסט והודו תחולק לשתי מדינות – הינדית ומוסלמית.
למרבה הפלא, למרות שהשתוקקו לעצמאות, ההודים לא הכריזו עליה בתאריך המיועד אלא למחרת, וזאת עקב אזהרתם של אסטרולוגים מקומיים כי ה-14 באוגוסט אינו יום מוצלח. ההודים התייחסו בכובד ראש לאזהרה ונהגו לפיה.
גם מדינת ישראל לא הכריזה על עצמאותה ביום המיועד בגלל אילוצי לוח השנה.
העצרת הכללית של האו”ם קיבלה בכ”ט בנובמבר את החלטה 181 המפורסמת, שקבעה כי הבריטים יפנו את ארץ ישראל עד ה-1 באוגוסט 1948.
הבריטים, שבחרו שלא להמתין לרגע האחרון, החליטו על סיום המנדט כבר בתאריך 15 במאי, שחל באותה שנה בשבת, והנהגת היישוב שלא רצתה לדחות את ההכרזה החליטה להקדימה ביום כדי למנוע חילול שבת.
וכך, ביום ששי בארבע אחר-הצהריים היכה בן-גוריון בפטישו והכריז על תקומת ישראל בארצו, והשבת לא חוללה..
שני העמים נמנעו מהכרזת עצמאות בתאריך המיועד: ההודים בגלל הכוכבים, והיהודים בגלל השבת. אלה בשל אמונתם בעליונות הטבע, ואלה בשל אמונתם בבורא הטבע. הדים לאמונה זו מופיעים בפרשת השבוע.
בפרשת נשא מלמד הקב”ה את משה שתי מצוות: סוטה ונזיר. מצוות סוטה עוסקת באשה הנסתרת עם גבר זר בניגוד להלכה, ומצוות נזיר באדם המבקש להטיל על עצמו גדרים וסייגים יותר מכפי שציוותה תורה.
על סמיכות מצוות אלו זו לזו שואלים חז”ל: “לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה?”, ותשובתם: “לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן”. (סוטה ב, ב)
על כך שואל ומשיב רבי צדוק הכהן מלובלין זצוק”ל:
דְּהִנֵהּ לְהָבִין הָעִנְיָן: מָה זֶה שֶׁצָּרִיךְ לְהָזִיר אֶת עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁרוֹאֶה אַחֵר שֶׁקִּלְקֵל?” [מדוע נדרש אדם לנדור נזירות בשל ראייתו את הסוטה בקלקולה? והרי הסוטה חטאה ולא הוא? ועוד, מהו “כל הרואה”, מדוע עליו לנדור נזירות בשל ראייתו? ומשיב:] כָּל עִנְיָנִי הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר יֶאֱרַע לִפְנֵי הָאָדָם בְּהִזְדַּמֵּן, הֵמָּה רְמִיזוֹת מִלְּעֵלָּא [מֵאֵת ה’]”. (פרי צדיק נשא אות יג’)
אם זימן לו הקב”ה לראות סוטה בקלקולה, אין זאת אלא כדי שילמד הרואה להתנזר מן היין. אם הראו לו מן השמיים חטא זה, יש לו שייכות אליו, והוא צריך תיקון בזה. ראייה זו אינה מקרית,היא נזדמנה לו בהשגחה פרטית. הוא אמנם לא חטא כמוה, אך אם סובבה ההשגחה שיראה בקלקולה עליו להתחזק בכך, לבל ייכשל אף הוא בקלקול זה או בדוגמתו, ומוטב שיראה את הנולד ויציב לעצמו סייגים וגדרים.
לדברי רבי צדוק זצ”ל, בקביעה “כל הרואה סוטה בקלקולה” מבקשים חכמינו ללמד כי האירועים בחיינו אינם מתרחשים במקרה או כפופים לכוכבי השמים, אלא מנוהלים בהשגחתו הפרטית של הבורא. ולא רק האירועים המרכזיים בחיינו כך, אלא אפילו מראה עיניים כלשהו.
בדברים אלו דוחים חז”ל את השקפת אומות העולם שלפיה העולם מתנהל באקראי או בגזֵרת הכוכבים, וקובעים כי הוא כפוף לחוקיות מוסרית הניצבת מעל חוקי הטבע ומנתבת אותם לפי כללי ההשגחה.
ידיעה זו משמחת מצד אחד, אך גם מחייבת. משמחת – משום שהיא שוללת את יד המקרה ומלמדת שהכל מתנהל בכוונת מכוון, ומחייבת – משום שהיא קובעת כי אפילו מראה עיניים הוא תוצאה של השגחה פרטית מוקפדת המחייבת אותנו להתבוננות, כל אחד לפי מדרגתו ותפקידו.
אם היינו עדים לאירוע או שמענו משפט באוזנינו, אין זה מקרי. משמיים רצו שנראה ונשמע, ועל כן איננו רשאים להתעלם מהם. אם ראינו אדם העושה מעשה שאינו הגון, סימן הוא שאף אנו לוקים בכך. מצד שני, אם הראו לנו משמים אדם העושה מעשה טוב – אות שהוא שגם אצלנו מצויה מידה טובה זו.
מעתה, כשניתקל באירוע או במעשה כלשהו שאנו עדים לו, הבחירה בידינו לקבוע את מדרגתנו: אם נדון את העושה לכף זכות, הרי זכאים אף אנו, ואם נדון לחובה, אין זאת אלא שאף אנו כמוהו חייבים. מה נעדיף?
כך או כך, בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל זימנה ההשגחה בידיהם קברניטיה להכריז שתי הכרזות, אף אם הם לא כיוונו לכך: אחת – על הקמתה של מדינת היהודים. והשניה – כדי שלא תתחלל השבת – גם על אמונת בני ישראל המאמינים בעליונות ההשגחה על הטבע.
