לפני שנים אחדות נערך בבריטניה ניסוי מעניין: טלפנים התקשרו באופן אקראי למאות אזרחים, וביקשו מהם לתרום כסף כדי לנתח כלב שחייו בסכנה. הבריטים, הידועים ברגישותם הרבה לבעלי-חיים, תרמו בחפץ לב.
לאחר ימים אחדים התקשרו הטלפנים לאותם אנשים פעם נוספת, וביקשו מהם לתרום כסף לקשיש ערירי הזקוק לניתוח השתלה מציל חיים. הפעם ההיענות היתה נמוכה ביותר מחמישים אחוז.
השאלה מי נברא קודם – האדם או היתוש – היא לכאורה בתחום העובדות.
האם העדפת בעלי-חיים על פני בני-אדם, כפי שהוכח בניסוי זה, מעידה על עיוות ערכי או שמא מדובר בהתפתחות חיובית של מידת הרחמים האנושית? האם המאבקים למען זכויות בעלי-חיים והתנזרות מאכילת בשר מעידים על רגישות מוסרית גבוהה – או על עיוות ערכי מזעזע? ובכלל – האם ראוי להשוות בין בעלי-חיים לבני אדם?
כדי להשיב על שאלות אלו עלינו לעסוק תחילה במעמדם של בני האדם ובעלי-החיים, ובשאלה מי קודם למי – האדם או בעל-החיים?
לשם כך עלינו לעיין בפרשת השבוע.
בפרשת תזריע מצווה הקב”ה על משה ללמד את בני ישראל על הצדדים ההלכתיים של הלידה, שנאמר: “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא” (ויקרא י”ב, ב)
על פסוק זה קראו חז”ל במדרש את הפסוק (ויקרא רבא יד, ד): “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי” (תהילים קלט, ה), ולמדו – “אִם זָכָה אָדָם, אוֹמְרִים לוֹ אַתָּה קָדַמְתָּ לְכָל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וְאִם לָאו אוֹמְרִים לוֹ יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ”.
וכאן מתעוררות כמה שאלות.
השאלה מי נברא קודם – האדם או היתוש – היא לכאורה בתחום העובדות. כיצד אפשר שמציאות תשתנה לפי זכויותיו של האדם? ובכלל, מהו “אם זכה אדם”? על איזו זכות מדובר כאן?
על כך משיב המדרש במקום אחר (בראשית רבה ח, א): “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי… אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָחוֹר לְמַעֲשֵׂה יוֹם הָרִאשׁוֹן, וָקֶדֶם לְמַעֲשֵׂה יוֹם הָאַחֲרוֹן… ‘תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ’, זֶה רוּחוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן”.
בריאת האדם, מלמדנו רבי אלעזר במדרש זה, שונה מבריאת שאר הנבראים: הללו נבראו במעשה אחד, ואילו האדם בשני מעשים. שאר הנבראים בזמן אחד, והאדם בשניים.
גוף האדם אכן נוצר אחרון, ביום השִשי, לאחר בריאת בעלי-החיים, אך הנשמה נבראה עוד קודם לכן, ביום השלישי. הנשמה – ‘קֶדֶם’ – לפני בריאת בעלי-החיים, והגוף – ‘אָחוֹר’ – לאחר בריאתם. הגוף בסוף מעשה בראשית, והנשמה בתחילתו.
וזהו שאמרו ‘זכה’ או ‘לא זכה’: אם זכה האדם במעשיו הטובים עד שהפך את מותר האדם שבו – הנשמה – לעיקר אישיותו, הוא רשאי להשתמש בבעלי-החיים לצרכיו, משום שנשמתו שהיא עיקר אישיותו, קודמת להם וחשובה מהם. ברם, אם “לא זכה” האדם במעשיו, ונותר משועבד לגופו החומרי שנברא ביום השישי לאחר בעלי החיים, מהיכן הוא שואב זכותו המוסרית להשתמש במי שנבראו לפניו וחשובים ממנו?
במדרש זה עוסק רבי אלעזר במעמדו של האדם מול בעלי-החיים, ובשאלה מי מהם חשוב יותר. שאלה זו תכריע אם מוּתר או אסור לאדם להשתמש בבעלי-החיים לצרכיו. אם יימצא האדם חשוב מהם יוּתר לו להשתמש בהם, ואם לא – ייאסר עליו. לפיכך, אם זכה אומרים לו “אתה קדמת לכל מעשה בראשית” ולשימושך נבראו, ואם לא זכה אומרים לו “יתוש קדמך” ואין לך רשות להשתמש אפילו בבריה קטנה שבהם.
ראיה לכך שההיתר להשתמש בבעלי-חיים מותנה במדרגתו הרוחנית של האדם מצינו בדברי חז”ל במקום נוסף: “רַבִּי אוֹמֵר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר (בְּהֵמָה), שֶׁנֶּאֱמַר: ‘זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף’ [ויקרא יא, מו]… כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה וָעוֹף”. (פסחים מט, ב)
עַם הארץ אינו אדם טיפש או חסר דעת, אלא כשמו כן הוא: אדם המחשיב את ה’ארץ’ יותר מן השמים, את החומר יותר מהרוח ואת קנייניו הארציים יותר מעסק התורה, ובכך מעיד הוא על עצמו שהגוף עיקר בחייו. לאדם כזה אומרים חז”ל: יתוש קדמך! אין לך צידוק מוסרי ליטול להנאת גופך את חייהם של בעלי-חיים, כיוון שהם נבראו לפניך ועליך לכבדם.
לעומתו, תלמיד-חכם העוסק בתורה מותר באכילת בשר, משום שמעשיו מעידים עליו שהשמים חשובים אצלו יותר מהארץ, הרוחניות חשובה מהגשמיות, שכן כל מעייניו בעסק התורה הרוחנית ולא בארץ הגשמית, ומכאן שנשמתו עיקר ולא גופו. וכיוון שנשמת האדם נבראה ביום השלישי וקדמה לבריאת בעלי-החיים, יש לו הצדקה מוסרית להשתמש בהם לצרכיו, ולכן הוא מותר באכילת בשרם.
מתברר אפוא שארגוני בעלי-החיים צודקים – אך גם טועים.
צודקים – כשהם תובעים מבני-אדם חומרנים כמותם, אחרוני הנבראים, שלא לאכול בשר. וטועים – כשהם מפנים תביעה כזאת למי שהפכו את הנשמה הרוחנית לחלק המרכזי והעיקרי באישיותם.
זהו סוד הפסוק “אחור וקדם צרתני”.
***
באחת מהרצאותי פנה אלי בשאלה אדם שהציג עצמו כצמחוני: “מדוע אנשים דתיים אוכלים בשר ובכך משתפים פעולה עם סוחרים תאבי ממון המצערים בעלי-חיים? האם אינם מודעים למסלול הייסורים הנורא שעוברים בעלי-חיים עד שהם מגיעים לצלחת?”
במקום להשיב החזרתי לו בשאלה: “ואתה אינך שותף לצער בעלי-חיים?”
“ממש לא”, השיב, “אני צמחוני מטעמים מוסריים. איני אוכל בשר כלל”.
“והאם גם במוצרי עור מן החי אינך משתמש?”
“אמת. שום מוצר המופק מבעלי-חיים!”
“והנעליים שלך אינן עשויות מעור?”
“רק גומי ובד!”
“אני מעריך זאת מאוד”, המשכתי בלי להרפות, “אך כיוון שבשאלתך העדת על עצמך שהנעשה בתהליך ייצור הבשר חשוב בעיניך לא פחות מהמוצר המוגמר, ושבגלל תהליך הייצור האכזרי שינית את אורח חייך – מדוע אם כן אתה נועל נעלי ספורט? האם אינך מודע לתהליך הייצור שלהם? האם התעניינת היכן, כיצד, ועל-ידי מי הן מיוצרות? מה גיל הילדים המייצרים אותן, באילו תנאים וכמה שעות הם עובדים, ובאיזה שכר?
“האם צערם של ילדים נוגע ללִבך פחות מצער בעלי-חיים? מדוע אתה מבדיל בין צער בעלי-חיים לצערם של ילדים מהעולם השלישי המועסקים בתנאי עבדות? כיצד ייתכן שהרגישות המוצדקת שלך לבעלי-חיים נעלמת כשמדובר בסבלם של בני-אדם? מדוע בבריטניה אנשים מגלים רגישות מופלאה להצלת כלבים חולים, אך נתקפים אדישות כשמדובר בהצלת בני-אדם?
“לי לפחות יש כללים ברורים, גם אם אינך מסכים איתם: אם זכה אדם, אומרים לו “אַתָּה קָדַמְתָּ לְכָל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית”, ואם לאו אומרים לו “יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ”.
