את אביתר פגשתי לראשונה לפני יותר מחודש. כשהגיע סיפר שמישהו שלח אותו אלי, ושהוא לא דתי בכלל, ושאם יוכיחו לו שהתורה מן השמים – הוא יתחיל לקיים מצוות בו במקום.
השבתי שאני מוכן לעסקה, ואביתר הסתכל לי בעיניים ואמר שהוא עורך-דין מנוסה, ושלא אנסה לסובב אותו או לעגל פינות. שמים הכל על השולחן בלי טריקים ובלי שטיקים, כי בזה הוא חזק ממני.
הבטחתי לנסות.
וכאן מתרחשת הפתעה. מאחר שהחרטומים כבר הודו כי משה מדבר בשם ה’, ניתן היה לצפות שיתמידו בעמדתם. אך לא זה קרה.
מאז נפגשנו כמה פעמים והצגתי לו את הטענות, שלב אחרי שלב. אבל אביתר לא ויתר ונלחם בכל הכוח, כאילו הוא נמצא בחקירה נגדית בבית-המשפט.
הוא גרר אותי ממהלך למהלך, עשה שיעורי בית, חזר עם שאלות, בקיצור – מלחמת התשה.
בפגישה האחרונה משהו קרה. כבר כשהגיע, הבחנתי שהאש שתמיד בערה בעיניו – כבתה, ולפני שהספקתי לשאול על כך, אביתר פתח את כל הקלפים.
“לא נעים לי להיחשף כך, אבל אין לי ברירה. כשנפגשנו בפעם הראשונה הגדרתי את עצמי כאדם חושב ורציונלי, מוסרי ואמיתי, והבטחתי שאם תוכיח לי שהתורה מן השמים – אתחיל לשמור מצוות. למה אני נלחם איתך? למה אחרי כל פגישה אני מחפש בנרות סדקים בדבריך? מה עובר עלי?
“אני עורך-דין שמתמחה בהוכחות. אם היה מגיע אלי לקוח עם חצי מהראיות שהצגת בפני, הייתי נלחם בשבילו על הצדק.
“למה אני נאבק איתך ככה? למה קשה לי כל כך להודות שהצדק עם התורה? למה אני לא מוכן לקבל את המסקנה המתבקשת כל כך?
“כשהראת לי נבואות שנכתבו בתורה על תקופתנו, למה במקום להגיד אמן ולהתרגש, אני חוזר הביתה ומחפש חורים בגבינה? אני ממש מאוכזב מעצמי”.
“מבין אותך לגמרי”, אמרתי, “זו תופעה מוכרת ויש לה גם הסבר שמופיע בפרשת השבוע”.
בפרשת בא מתארת התורה את השלב השני במהפך התודעתי שעברו חרטומי מצרים. השלב הראשון התרחש במכת כינים. עד אז האמינו החרטומים שמשה אינו אלא חרטום-על מוצלח, אך לא האמינו שהוא מדבר בשם ה’. רק כשגילו שאינם מצליחים לייצר כינים כמשה – הודו בפה מלא “אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא” (שמות ח, טו).
השלב השני במהפך התרחש לאחר שמשה הודיע לפרעה על מכת הארבה העתידה לבוא.
פרעה שהתלבט אם לשלח לחופשי את בני ישראל, נועץ בחרטומיו ששכנעוהו להסכים באומרם: “עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־ה’ אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם” (שמות י, ז).
וכאן מתרחשת הפתעה. מאחר שהחרטומים כבר הודו כי משה מדבר בשם ה’, ניתן היה לצפות שיתמידו בעמדתם. אך לא זה קרה.
בהמשך הפרשה מתארת התורה כיצד מגיע משה לפרעה לפני מכת בכורות ומתרה: “כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם” (שמות יא, ד).
על כך שואל רש”י, מדוע נוקט משה בלשון “כחצות” ולא “בחצות”, כפי שדייק ה’ לומר לו? למה רק בערך בחצות ולא בדיוק? וכך משיב רש”י:
“שֶׁמָּא יִטְעוּ אִצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה וְיֹאמְרוּ מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא” (רש”י, שם).
לדעת רש”י, משה שינה מהנוסח שנצטווה בו מחשש ששעוניהם של החרטומים אינם מדויקים, וכשתגיע שעת חצות, לשעונם, והמכה המובטחת עדיין לא תתרחש, יאמרו כי משה בדאי ואינו מדבר בשם ה’.
האם יש מקום לחשש מעין זה?. החרטומים הלוא הודו כבר כי משה שליחו של הקב”ה הוא, ופרט לכך, גם אם המכה תתעכב דקה או יותר – מה בכך? הרי בעיניהם יראו את בכורות מצרים מוטלים מתים לפניהם, ומה ערך יש לשעה המדויקת של קרות האירוע?
על שאלות אלו משיב רבנו בחיי בפירושו לתורה, תשובה השופכת אור על נפתולי נפשו של הכופר.
במכת כינים, החרטומים אמנם הודו כי משה מדבר בשם ה’, אך למרות זאת המתינו לטעותו הראשונה, שכן אם יטעה – ואפילו בפרט של מה-בכך – יוכלו לשוב לאמונתם הקודמת.
קשה לשנות אמונות, אך לפעמים, גם אם אדם נאלץ להכיר באמת ולשנות את דעתו מכורח מציאות שאין להכחישה – בתוך-תוכו הוא עדיין ממתין לשעת הכושר כדי להשתחרר ממנה. זהו טבע האדם.
החרטומים אכן הודו כי משה מדבר בשם ה’, אך עשו זאת בלית ברירה: המציאות הברורה הוכיחה כי הוא הצליח במקום שהם נכשלו.
הם נאלצו להודות בכך, למרות שהדבר פגע בפרנסתם ובמעמדם פגיעה אנושה. המציאות לא הותירה להם ברירה והם נאלצו להודות בהיותו של משה שליח ה’.
מסיבה זו שינה משה ואמר “כחצות” ולא “בחצות”. הוא ידע היטב שאם מכת בכורות לא תתרחש בזמן המדויק, אזי גם אם היא תתרחש סמוך לכך, ותגבה את חייהם של בכורי מצרים כולם – יהיה פתחון פה לחרטומים לומר כי המכה לא משמים באה, ויחפשו סיבות אחרות, העיקר שיוכלו לכפור במקורה האלוקי.
“זה בדיוק מה שקורה לך”, אמרתי לאביתר. “הגעת לכאן כדי לברר את אמיתות התורה, אך ברור לך שהכרה בכך אינה עניין אינטלקטואלי בלבד, ואם יתברר שתורתנו אמת – תהיה מחויב לפעול בניגוד לרצונות ולהרגלים שלך.
“לכן גם כשאתה מבין כי התורה היא ‘אצבע אלוהים’, עדיין תמשיך לחפש אותה בפרטים הקטנים, ב’כחצות’ או ‘בחצות’,כדי שתוכל לחזור לאזור הנוחות המוכר שלך.
“גם כשאנו מתרגשים מההוכחות ומכירים באמיתות התורה, ה’חרטומים’ שבתוכנו עדיין ממתינים לשעת הכושר למצוא איזה פרט שלא יושב בדיוק על המשבצת כדי לחזור לאחור.
“הגיוני מאוד” אמר אביתר, “אך מדוע חשש משה מתגובת החרטומים? אפילו יכחישו את ההשגחה – וכי יוכלו לעכב בכך את יציאת ממצרים אפילו רגע אחד?
“שאלה יפה”, השבתי, “אתה צודק בהחלט. מחשבות החרטומים כלל לא היו לנגד עיניו של משה, אלא בני ישראל! אין זה סוד שהיו לא מעט עברים שסירבו לצאת ממצרים, בטענה שמשה הוא בסך הכל חרטום מן המניין – כטענת החרטומים, ולכן אסור להקשיב לו.
“אמנם, אחרי מכת כינים, כשאפילו החרטומים הודו בכך שמשה נביא – נסתתמו טענותיהם של אותם עברים, אך בדיוק כמו החרטומים, גם הם חיכו לתקלה הראשונה.
“כשמשה אמר ‘כחצות’, הוא לא כיוון לחרטומים: הוא כיוון לעברים שלא רצו לצאת ממצרים והפצירו בחרטומים שינפיקו להם הסבר מדעי מניח את הדעת – מדוע אין להקשיב למשה.
“משה אמר ‘כחצות לילה’ ולא ‘בחצות’. כדי שלא להשאיר להם פתח מילוט.
“ללמדנו שהניסיון לברוח מהאמת החל עוד לפני קבלת התורה – במצרים, אצל אלו שהתקשו לשעבד את רצונם לרצון ה’.
“ועוד הערה, אביתר. שאלת את עצמך למה אנו מבקשים דיוק של מאה אחוז (‘בחצות’) בעומדנו מול התורה בחיפוש הוכחות לאמיתותה, ואילו אחרי שמתברר לנו שמשה אמת ותורתו אמת – אנו מבקשים מהקב”ה שלא יתנהג איתנו באותה מידה של דין, אלא רק ‘כחצות’ – כלומר, במידת החסד?
“התשובה היא ש’משה’ וה’חרטומים’ מופיעים לא רק בתורה, אלא קיימים במידת מסוימת בכל בכל אחד מאיתנו…”
