ערב יום הזיכרון יהודה התקשר, ועוד בטרם הצלחתי להגיד בוקר טוב החל בנאומיו.
“לא ייאמן איך התקשורת מקטבת את העם”.
“בהחלט. הכתבה הראשונה התפרסמה כיוון שבמשא ומתן קואליציוני עוסקים בחוק הגיוס, והשנייה – מפני שהיום הוא יום הזיכרון לחללי צה”ל”.
“ברור”, שמתי נפשי בכפי וקטעתי אותו, “התקשורת תמיד אשמה. אבל למה זה דחוף לך בשבע בבוקר?”
“תראה מה זה. שתי כתבות ‘תמימות’, שאין ביניהן לכאורה כל קשר, מתפרסמות הבוקר באתר אינטרנט של עיתון נחשב. אחת עוסקת במתווה הליכוד לחוק הגיוס, ותחתיה – ממש ממש במקרה – כותרת נוספת: ‘מרכינים ראש וזוכרים: ישראל מתייחדת עם זכר חללי צה”ל'”.
“נו, איפה הבעיה?”
“חשבת למה העורכים מיקמו את שתי הכתבות זו ליד זו דווקא היום?”
“בהחלט. הכתבה הראשונה התפרסמה כיוון שבמשא ומתן קואליציוני עוסקים בחוק הגיוס, והשנייה – מפני שהיום הוא יום הזיכרון לחללי צה”ל”.
“או שאתה תמים או שאתה מיתמם. באמת לא הבנת? אתה לא קולט שמישהו מנסה לשסות את הציבור הישראלי בחרדים? הם לא יכלו להמתין עם פרסום מתווה חוק הגיוס עד לאחר יום העצמאות? דווקא ביום הזיכרון לחבר את שתי הכתבות? דווקא כשמדינת ישראל מרכינה ראש בפני הנופלים?”
“ולמה לדעתך זה שיסוי?”, שאלתי בתום לב.
“מה למה? איך אמורה להרגיש אמא שבנה משרת בצבא, כאשר ביום הזיכרון לחללי צה”ל מתנוססת תמונת בחורי ישיבה כשמעליה כותרת על מתווה הגיוס, לצד תמונה של משפחות החללים כשמעליה הכותרת ‘ישראל מתייחדת עם זכר חללי צה”ל’? איך היא לא תתקומם?”
“אבל בחורי ישיבות באמת לא מתגייסים”, השבתי לו. “זה דבר ידוע. מה מרגיז אותך בדיוק? אם אתה מאמין שלומדי תורה באמת תורמים לעם ישראל, אתה לא צריך לכעוס, ואם בכל זאת אתה כועס זה אולי מפני שאתה חש לא בנוח עם מה שאתה מאמין בו…
“אולי הבעיה היא אצלנו ולא בתקשורת? על פי חז”ל ישנם שני סוגים אנשים שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם: אנשים מסוג אחד – בגלל האופן שבו סיימו את חייהם, ואנשים מסוג שני – בגלל האופן שבו חיו את חייהם.
“בקבוצה הראשונה אפשר למצוא יהודים כמו פאפוס ולוליאנוס וכל הקדושים שמסרו נפשם לאורך ההיסטוריה כדי להציל את עם ישראל, ובשנייה אנשים המקדישים את חייהם למען עם ישראל.
“אלה וגם אלה מוסרים את נפשם למען עם ישראל: הכתבה הראשונה עוסקת במוסרי הנפש על קיום היהודים, והשנייה – במוסרי הנפש על קיום היהדות”.
“חידשת לי”, הודה יהודה, “על מוסרי הנפש פפוס ולוליאנוס נכתב בגמרא, אך היכן נאמר על לומדי התורה שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם?”
“בפרשת השבוע”, השבתי.
בפרשת אמור מצווה הקדוש-ברוך-הוא על משה לקדש את הכהנים ולהבדילם, ככתוב “וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא־וּבָנָיו עַד־עוֹלָם” (דברי הימים א כג, יג).
מה משמעותה של קדושת הכוהנים? במה הם נבדלים, וממי? ומה ההשלכות של הבדלתם?
על כך משיב הרמב”ם בהתייחסו לקושייה מדוע לא קיבלו הלויים חלק ונחלה בארץ כשאר השבטים:
“וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו? – מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג י) ‘יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל’. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם: לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יא) ‘בָּרֵךְ ה’ חֵילוֹ’. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ) ‘אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ'”. (משנה תורה הלכות שמיטה ויובל יג, יב)
בדברים אלה מבאר הרמב”ם כי לכהנים אין חלק ונחלה בארץ ישראל בשל תפקידם הייחודי, ללמוד וללמד תורה, שבעטיו הובדלו מעם ישראל; בהיותם קודש קודשים הם אינם נלחמים ואינם יורשים.
איך זה קשור לבחורי הישיבות מהכתבה באינטרנט? על כך משיב הרמב”ם בסעיף הבא:
“וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה’ וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עוֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה’ חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים”.
מהסיפור על פאפוס ולוליאנוס למדו חז”ל כי אדם שמסר את נפשו למען עם ישראל, אין שום ברייה יכולה לעמוד במחיצתו והוא קודש קודשים, ומפרשת השבוע למדנו כי המקדיש את חייו לעם ישראל הריהו קודש קודשים ככהנים.
אלו ואלו קדושים: לומדי התורה קדושים על שהקדישו את חייהם לתורה, והנופלים במערכות ישראל קדושים משום שמסרו נפשם למען עם ישראל.
“לכן לא ברור לי על מה אתה מתקומם. לעניות דעתי דווקא נכון ומדויק לחבר יחד את שתי הכתבות דווקא ביום זה. ועד שסוף-סוף התקשורת מדייקת, אתה כועס עליה…? האתר שקומם אותך כל כך הציג באופן אמיתי ומדויק את שתי הקבוצות המקודשות בעם ישראל: את המוסרים נפשם למען קיום אחיהם היהודים, ואת המוסרים נפשם על שימור יהדותם של אחיהם”.
יהודה לא התרצה.
“עם זה אני מסכים. לא צריך לשכנע אותי. הבעיה היא שאת הכתבות האלה קוראים גם אנשים שבעיניהם חיילים חשובים יותר מלומדי תורה”.
“אתה צודק”, הסכמתי, “אך גם את זה אפשר לשנות. בפסוק נאמר: ‘כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב־הָאָדָם לָאָדָם’ (משלי כז, יט), ולכן יתכן שאם אנו נרגיש ונאמין שהנופלים הם קודש קודשים, אולי גם הציבור הכללי בארץ יבין את חשיבותם הגדולה של לומדי התורה”.
