רוני ושמואל הם חברים טובים כבר מילדות, למרות הבדלי האופי התהומיים ביניהם.
רוני הוא אתאיסט מובהק שכל דבר חייב לעבור אצלו את מבחן השכל, ושמואל – איש של אמונה תמימה. לא שואל שאלות ולא חוקר יותר מדי. מאמין וזהו. רוני שקול ומחושב, שהעולם הרגשי לא היה מעולם הצד הבולט אצלו, והיפוכו של דבר בשמואל.
בתום ההרצאה הם ניגשו אלי שוב, והצעתי להם להגיע לסמינר של ערכים.
בקיצור – שני הפכים.
פגשתי את שניהם לפני תחילת ההרצאה. שמואל ניגש והסביר לי שאינו זקוק להרצאות ביהדות וגם אינו מאמין שהן יכולות לתרום לו, וציין שהגיע רק כדי להתלוות לרוני, שהיה מלא תהיות כרימון.
בתום ההרצאה הם ניגשו אלי שוב, והצעתי להם להגיע לסמינר של ערכים. ציינתי שהסמינר מברר לעומק את אמיתות התורה שבכתב ושבעל-פה, את טעמי המצוות ועוד נושאים רבים העוסקים בשאלות שעלו בהרצאה.
להפתעתי, שניהם הודיעו שאין להם כוונה להגיע לסמינר. רוני נימק זאת בכך שאצלו הכל חייב לעבור דרך מסנן השכל, והוא אינו מאמין שאפשר להוכיח בעזרת השכל את אמיתות התורה, ושמואל הודיע כי לא יגיע למרות שהוא משוכנע שדווקא ניתן להוכיח זאת.
“אני מתקרב לה’ בדרכי ועם הלב שלי”, הסביר שמואל, “לא רוצה לחקור או להבין וגם לא זקוק לכך. אני רוצה להאמין ודי. לא אגיע לסמינר משום שאינני זקוק להוכחות שכליות”.
“זו החלטה שלכם ואני מכבד אותה”, השבתי, “למרות שאני לגמרי חולק על שמואל. לדעתי רוני לא זקוק לסמינר, אבל אתה, שמואל, זקוק לו מאוד” .
“לא הבנתי”, אמר רוני, “הרי אמרת שבסמינר מספקים הוכחות, ואני אדם רציונלי – למה לי אתה מציע לא להגיע, ולשמואל כן? הוא עובד את ה’ עם הלב. איך זה שהוא זקוק להוכחות לאמיתות התורה יותר ממני?”
“זה בגלל מחלוקת גדולה ועתיקה בין חכמי ישראל סביב השאלה האם צריך להאמין עם הלב בלבד, כשמואל, או שצריך לבדוק כל דבר באופן שכלי, כמוך”.
“ויש הכרעה במחלוקת?”, התעניין רוני.
“בטח”, אמרתי לו. “היא מופיעה בפרשת השבוע”.
בפרשת חֻקת מצוּוה משה על מצוות פרה אדומה, שהאפר המופק משרֵפתה מטהר את הטמאים, שנאמר: “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עול”. (במדבר יט, ב)
מצווה זו מתייחדת בהיותה פרדוקס, דבר והיפוכו: מצד אחד, היא מטהרת את מי שמזים עליו מן האפר, ומצד שני היא מטמאת את הכהן המזֶּה את האפר.
רש”י מתמודד עם קושי זה בעזרת מדרש:
“זאת חוקת התורה – לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר מַה הַמִּצְוָה הַזֹּאת וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ? לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ חֻקָּה — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ” (רש”י שם).
מדרש זה מעורר שתי שאלות.
א. מדוע לועגים השטן ואומות העולם לישראל דווקא בעניין מצוות פרה אדומה? הרי זו איננה המצווה היחידה שטעמה נסתר ממנו.
ב. וכי הקב”ה צריך להתחשב בשטן או באומות העולם? מה אכפת לנו מה הללו טוענים?
על כך משיב רבי יצחק עראמה בספרו ‘עֲקֵדַת יִצְחָק’, וזה הסברו. אנשים המקיימים מצוות על מנת לקבל פרס עושים זאת בגלל אחת משתי סיבות: אחת – הרווח והתועלת מהמצוות בעולם הזה, והשנייה – התועלת והשכר מהן לעולם הבא.
את השכר והרווח בעולם הזה ניתן להבין בעזרת השכל, אך את אלה המזומנים לעולם הבא לא ניתן לראות וגם לא להבין, ולשם כך יש להיעזר באמונה.
כל אדם המקיים מצוות, קובע רבי יצחק עראמה, נדרש הן לשכל והן לאמונה: שכל – להבין כיצד קיום המצוות מיטיב לו בעולם הזה, ואמונה – שהמצוות מסייעות לו גם בעולם הבא.
“בדיוק כאן אתם נכנסים לתמונה”, אמרתי להם. “אדם כמוך, רוני, שמקיים רק מה שהוא מבין בשכלו, אם יפגוש במצווה שאינו מבין את תועלתה בעולם הזה – יבטל אותה בטענה שאין בה צורך. הוא גם לא יתחשב בתועלת שתהיה בה לעולם הבא, כיוון שלשם כך יש צורך באמונה, ואתה משתמש רק בשכל.
“עבור אנשים כמוך ציוותה התורה על מצוות פרה אדומה, שלא זו בלבד שאין טעמה ותועלתה מובנים, אלא שהיא גם מתנגשת עם השכל – משום שיש בה דבר והיפוכו. מצד אחד היא מטהרת, ומצד שני מטמאת.
“במצווה זו מלמדת התורה כי השימוש בשכל בלבד חשוב רק עבור מי שכל מטרתו בקיום מצוות היא שכר חומרי וגשמי, ועל כן הוא בוחן את תועלתה החומרית של המצווה באופן שכלי ומחליט אם לקיימה או לא.
“לעומתו, אדם המקיים מצוות לשם תועלת שיפיק מהן לעולם הבא, עבורו אין שום הבדל בין חוקים שטעמם השכלי אינו ידוע – כגון פרה אדומה – לאלו שכביכול יש להם רציונל שכלי – למשל, כיבוד הורים – שהרי השכר הרוחני לעולם הבא של שתיהן תלוי באמונתו ולא בשכלו.
“ממצוות פרה אדומה לומדים שהעובד את ה’ רק בשכלו נמצא בקבוצת סיכון, שכן אם לא יבין טעמן של מצוות יחדל לקיימן, ולכן מצווה עליו התורה על פרה אדומה שאין תועלתה הגשמית ניכרת בשכל, כדי לחנכו לקיים את המצוות גם עבור שכרן הרוחני התלוי באמונה.
“לכן אמרתי לרוני שאין צורך שיגיע לסמינר משום שאם הוא יעבוד את ה’ רק בשכלו, הוא יפסיק לקיים מצוות כשלא יבין את תועלתן, אפילו אם יווכח באמיתות התורה”.
“ומה איתי?” שאל שמואל, “למה לי הצעת להגיע? האם מצוות פרה אדומה אינה הוכחה לכך שהאמונה חשובה יותר מהשכל?”
“ממש לא!” השבתי לו, “להפך! פרה אדומה היא המצווה היחידה שעליה נאמר ‘אין לך רשות להרהר אחריה’, כדי שנדע שבשאר המצוות – חובה להרהר בשכל ולהתחקות אחר טעמן, ובלבד שנזכור שגם לא נבין – נמשיך לקיימן משום שכך ציווה ה’.
“מצוות פרה אדומה נכתבה עבור שניכם. עבור רוני – משום שאינו מוכן לקיים מצווה שאינו מבין את טעמה בשכלו, ועבור שמואל כדי ללמדו שרק את מצוות פרה אדומה מקיימים משום גזרה היא מלפני.
“מצווה זו נכתבה כדי ללמד שמי שעובד רק עם השכל סובל מאותה בעיה כמו מי שעובד רק עם הלב.
וזהו ביאור המדרש שהביא רש”י לעיל על “זאת חוקת התורה”.
מדרש זה מלמד כי טענה זו – שיש לקיים אך ורק מצוות שיש להן טעם שכלי – היא נחלתם של השטן ואומות העולם.
היצר הרע משכנע את האדם שאם אינו מבין את תועלתה של המצווה בעולם הזה, שוב אין הוא צריך לקיימה, ואילו הנוצרים טוענים כי אין צורך בקיום מצוות משום שבין כה וכה אין בקיומן כדי להביא את האדם לעולם הבא.
“השטן מנסה לשכנע שלא לקיים מצוות שטעמן אינו ידוע משום שאינן מביאות תועלת בעולם הזה, והנוצרים מנסים לשכנע שלא לקיים מצוות למרות שטעמן נתבאר משום שלדעתם אינן מביאות לחיי העולם הבא.
“מצוות פרה אדומה נכתבה כדי ללמד ששני הצדדים טועים ומטעים. השטן טועה משום שמצוות יש לקיים לא משום שמבינים את טעמיהן אלא מפני שזהו רצון ה’, “גזרה היא מלפני”; והנוצרים טועים, משום שאם ציווה ה’ לקיים מצוות כדי לזכות בהן לחיי העולם הבא, כך היא האמת בין אם יסכימו ויקבלוה ובין אם לא, וזהו שנאמר
“אין לך רשות להרהר אחריה”.
*** שנה וחצי לאחר הסמינר הזמין אותי רוני לחתונתו – שנערכה בהפרדה. בתום החופה, כשניגשתי לברכו במזל טוב, הבחנתי בדמעות בעיניו. אז הבנתי שרוני טיפוס רגשני לא פחות משמואל, רק ששכלו הצליח להסתיר זאת כל
