בתחילת השבוע התקשר אליהו ושאל מה עושים. כששאלתי בקשר למה, הוא פשוט שטף אותי.
“אני מתפלא עליך. מה בקשר למה? בקשר לשבת המלכה! לא שמעת מה עשו לשבת? לא שמעת שראשי ערים במדינת ישראל החליטו להפעיל תחבורה ציבורית בשבת?”
“לא יכול להיות”, הערתי, “ראשי ערים הם אזרחים שומרי חוק לא פחות ממך וממני, והחוק הרי אוסר להפעיל תחבורה ציבורית בשבת.”
“עזוב, אל תיתמם. הם עקפו את החוק, מצאו פִּרצה – להפעיל את האוטובוסים ללא תשלום. אבל לא זה העניין. לא בגלל זה אני מתקשר. העניין הוא חילול ה’, אתה מבין?
“עד היום רק יהודים חיללו שבת במדינת ישראל, ועכשיו גם המדינה הצטרפה, וזה כבר הרבה יותר חמור. חייבים לעשות משהו, חייבים למחות! אם נצא מבית הכנסת שלנו בתל-אביב ונערוך קבלת שבת ברחוב, נראה לך שזה יספיק – או שצריך מחאה יותר רצינית?”
“מה יעזור לך לשיר ‘לכה דודי’ ברחוב?”, שאלתי, “בגלל זה הם יפסיקו לנסוע…?”
מדוע? כי אדם השואף להיות צדיק כאביו זקוק למאמץ רוחני משמעותי הרבה יותר כדי להתעלות בעבודת ה’ שלו, יותר ממי ששואף להיות צדיק למרות שאביו רשע.
אליהו לא הבין מה עובר עלי. “מה זאת אומרת מה יעזור?! חייבים למחות! כשכואב – צועקים, לא עושים חשבונות. וחוץ מזה, חייבים להתנער, שבשמיים ידעו שאנחנו לא בעסק הזה. חסרות לנו עבירות משלנו? אנחנו צריכים גם את העבירות שלהם על הראש שלנו?!”
“עכשיו הבנתי אותך”, עניתי, “לא על כבוד השבת אתה מוחה. המחאה שלך נועדה להבטיח שמשמים לא ייגבו ממך את החוב שלהם. אתה בורח מהזירה כדי שלא יעצרו אותך בטעות.
“אם זאת הסיבה, אפשר באמת להסתפק במחאה. אבל אותי לימדו, שכשכואב לא רק צועקים, אלא גם מחפשים תרופה. אם רואים יהודים שמחללים שבת, צריך לחשוב איך לגרום להם להפסיק. איך משכנעים אותם לשמור שבת. ולא כדי להתנער מאחריות, אלא כי השבת בוכה, כי ה’ מצטער.
“מי שהמוטיבציה שלו מסתכמת ב’אני לא רוצה לשלם על עבירות של אחרים’, יכול בהחלט להסתפק במחאה. אבל מי שכואב לו על דמעות השבת, לא יכול להסתפק בכך, כי השבת הרי ממשיכה לבכות”.
“אבל מה אפשר עוד לעשות?”, שאל אליהו, “אולי נערוך כנס ענק בכיכר רבין? יש היום הרבה אמנים שמתקרבים לתורה. אולי נגייס אותם, זה בטח יעשה רעש גדול”.
“כנס זה יפה, גם מחאה זה לא רע”, השבתי, “אבל יש פתרון יותר יסודי, והוא מופיע בפרשת השבוע”.
בפרשת תולדות מספרת התורה על יצחק ורבקה שלא זכו לפרי בטן עד שהתפללו, שנאמר “וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה’ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה’ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ” (בראשית כה, כא).
על פסוק זה שואלים חז”ל: אם שניהם התפללו, מדוע נעתר הקב”ה לתפילתו של יצחק תחילה? ותשובתם: “שֶׁאֵין דּוֹמָה תְפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע, לְפִיכָךְ לוֹ וְלֹא לָהּ” (רש”י, שם).
כלומר, יצחק בא מביתם של צדיקים, ורבקה מביתם של רשעים. ומי שיש לו ייחוס גבוה יותר הקב”ה מקדים לשמוע את תפילתו, ולכן תפילת יצחק התקבלה ראשונה.
אך כאן מתעוררת תמיהה גדולה. אילו נשאלנו מעלתו של מי גדולה יותר, של אדם שגדל בסביבה חרדית והוא שומר מצוות מלידה, או של מי שחזר בתשובה – קרוב לוודאי שהיינו מצביעים על מעלתו הגדולה יותר של השני. ואכן כך קבעו חז”ל: “מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין – צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין” (ברכות לד, ב).
מדוע אפוא תפילתו של צדיק-בן-צדיק חשובה ומתקבלת יותר מתפילת צדיק-בן-רשע?
על כך עונים חז”ל תשובה נפלאה: ביהדות, מעלת האדם נקבעת בעיקר לפי מידת המאמץ שהוא משקיע, ולא על פי תוצאותיו. לכן, צדיק-בן-צדיק חשוב יותר.
מדוע? כי אדם השואף להיות צדיק כאביו זקוק למאמץ רוחני משמעותי הרבה יותר כדי להתעלות בעבודת ה’ שלו, יותר ממי ששואף להיות צדיק למרות שאביו רשע.
הסבר הדברים: מי שגדל בבית שמחנכים בו לשמירת תורה ומצוות אינו צריך להתאמץ במיוחד כדי להמשיך בדרך אבותיו. אך כדי להיות זכאי לתואר צדיק בעצמו, ולא רק בנו-של-צדיק, הוא אינו יכול להסתפק בהליכה בדרכי אבות, אלא עליו לעמול ולהשקיע משלו, מעל ומעבר למה שקיבל בבית הוריו. רק כך יהפוך לצדיק בזכות עצמו, ולכן מדרגתו גבוהה יותר מזו של צדיק-בן-רשע.
יצחק לא היה צריך להתאמץ כדי לזכות בהכרה כ’בנו של אברהם’. הוא נולד כזה. אך כדי להיות ‘יצחק אבינו’, הראוי להימנות בין שלושת האבות, נדרש ממנו להוסיף עוד כהנה וכהנה על מה שקיבל מאביו ביחס לעבודת ה’, ולכן מציינת התורה “וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'” – תחילה.
לעומת זאת, מרבקה לא נדרש מאמץ גדול כל כך כדי להיות צדיקה בסביבה שבה גדלה. רבקה לא חשה שהיא מקריבה מאומה; היא פשוט מאסה באורח החיים המוכר לה. ולכן ההתנתקות מדרכו של בתואל אביה באה לה בנקל, באופן טבעי. לפיכך מעלתה אינה גדולה כשל יצחק, ותפילתה נענתה אחריו.
“עכשיו ברור לך מה צריך לעשות בקשר לשבת?”, שאלתי את אליהו. “אילו היינו חס-ושלום מחללי שבת, ואז מתחילים לשמור אותה – זה אכן היה מרבה בכבודה מאוד. אבל דווקא מפני שאנו שומרים שבת כבר מהבית, וגדלנו על כך כמובן מאליו, מאיתנו נדרש יותר מאשר ‘רק’ לשמור אותה. דורשים מאיתנו הרבה יותר – להיות צדיקים בזכות עצמנו. לכבד אותה מעבר מעבר למה שלמדנו אותנו בבית.
“מבני-ברק דורשים הרבה יותר מתל-אביב. מתל אביב דורשים ‘רק’ לשמור שבת, אך מבני ברק דורשים גם לדקדק ולהדר בפרטים.
“עם יד על הלב, כאשר ל”ג בעומר חל במוצאי שבת, האם אנו, כשומרי שבת, מבקשים לדחות את ההדלקה ביום נוסף כדי שההכנות להדלקה לא תתקיימנה בשבת, או שדי לנו בכך שאנו עצמנו יוצאים לדרך רק במוצאי שבת?
“כשאנו עולים לטיסה במוצאי שבת, האם שאלנו את עצמנו איך ייתכן שהמטוס כבר מוכן לטיסה – או מסתפקים בכך שאנו עצמנו לא חיללנו שבת והזמנּו אוכל כשר מבעוד מועד?
“כשאנו לוקחים את הילדים לאתרי שעשועים בחופש הגדול, האם מפריע לנו השלט בכניסה המודיע על כך שהמתקן פתוח גם בשבת, או שאנחנו את נפשנו הצלנו – והעיקר שאנו עצמנו שומרים שבת…?
“אתה מבין, אליהו? – מאיתנו לא דורשים רק לשמור שבת, זה ברור מאליו. אנחנו כבר שומרים. מאיתנו נדרש גם לשמור עליה, ולא רק לשמור אותה. להוסיף קצת יותר.
“יכול להיות שה’יותר’ הזה – הוא כל מה שחסר…”
