עם התפוררות ברית-המועצות, בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, עלו לישראל מאות אלפי יהודים, שחלקם לא זכו לקיים את ברית-המילה שלא באשמתם.
השלטון הקומוניסטי לא ראה בעין יפה שימור מנהגים יהודיים, וגם מוהלים לא היו בנמצא, לפחות לא באופן רשמי, ומי שבכל זאת עסקו במילה היו נתונים למעקב מתמשך, מעצר והגלייה לסיביר. הוסיפו לכך שבעה עשורים של תעמולה להשכחת הזהות היהודית והרי לכם הסבר לעובדה שחלק גדול מן העולים לא נימולו.
בכל יום הגיעו באוטובוסים מאורגנים עשרות יהודים מכל רחבי הארץ כדי לעבור טקס ברית-מילה מבלי שאיש דרש זאת מהם.
למרות האמור, מיד עם עלייתם ארצה, ביקשו רבים מהם לערוך לעצמם ברית-מילה כדת משה וישראל.
עקב הביקוש הרב, ארגון מוהלים שנענה לדרישה הגוברת שכר קומת חדרים שלמה ב’פנסיון רייך’ שבשכונת בית-הכרם בירושלים, הפך את החדרים לחדרי ניתוח סטריליים והכשירם למבצע המרגש.
בכל יום הגיעו באוטובוסים מאורגנים עשרות יהודים מכל רחבי הארץ כדי לעבור טקס ברית-מילה מבלי שאיש דרש זאת מהם.
באותם ימים למדתי בכולל ‘יביע אומר’ בשכונת גבעת שאול בירושלים, ומדי יום, בהפסקת צהריים, צעדתי לשכונת בית-הכרם הסמוכה כדי לסייע לחברַי המוהלים ולזכות במצווה חשובה זו.
באחד הימים נפתחה דלת החדר ומצאתי את עצמי מול יהודי בן שִשים ושמונה – בן גילו של סבי. האיש נכנס, סרק במבטו את המיטה שעליה היו מסודרים סכין, מזרק וחוטי תפירה, התיישב עליה בדממה, ואז תפס את ידי בחוזקה ופקד עלי בעברית רצוצה: “אתה לעשות לי חתֵּך. אם אני לצעוק – לא חשוב! בעיקר אתה עשֵה ברית!”
כשסיימת למול אותו איחלתי לו מזל טוב, סייעתי לו לשבת והגשתי לו כוס מים עם כדור לשיכוך כאבים.
“עכשיו אתה לרדת למטה ולנוח בלובי, בסדר?”
האיש לא שמע את דברי. עיניו שוטטו בעולם אחר, הרחק משם. רק הדמעות החזירו להן את חיותן.
“למה אתה בוכה?”, שאלתי, “כואב לך?”
האיש תפס שוב בידי כאילו לא עבר ניתוח לפני רגע, ואמר במילים הללו בדיוק: “אני כואב? קפיטן בצבא אדום לא כואב אף פעם!”
ובהצביעו על התחבושת אמר: “אני בוכה בגלל שִשים ושמונה שנה אני יהודי לא טוב, ורק היום יהודי טוב”.
גם עינַי דמעו.
מי שתל בו, בקפיטן הוותיק, את התובנה הזאת? טרוצקי? לנין? סטלין? חרושצ’וב? אנדרופוב? אולי ברז’נייב? מי לימד קצין רוסי, שנולד אחרי המהפכה, שהיה חשוף ששים ושמונה שנה לשטיפת מוח קומוניסטית, מהו יהודי טוב…?
את התשובה לכך ניתן למצוא בפרשת השבוע.
בפרשת תזריע מלמד הקב”ה למשה את דיני הטומאה והטהרה ואת הלכות ברית-מילה, שנאמר: “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ” (ויקרא יב, ג).
על פסוק זה כותבים חז”ל: “תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עֲלֵיהֶם לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וּמִילָה — עֲדַיִין הִיא מוּחְזֶקֶת בְּיָדָם, וְכׇל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן תְּפִילִּין — עֲדַיִין הִיא מְרוּפָּה [רפויה] בְּיָדָם” (שבת קל, א).
במדרש זה עוסקים חז”ל בייחודיותה של מצוות ברית-מילה, ובשאלה מדוע מסרו יהודים בזמן הגלות את חייהם לקיים דווקא אותה. ותשובתם: בזכות מסירות הנפש של האבות.
מצווה שהאבות מסרו עליה את נפשם, קובעים חז”ל, סימן היא לבנים: גם הדורות הבאים ינהגו כך, אפילו לא יידעו את טעם הדבר. מצווה שמסרו עליה האבות את נפשם לא תישכח מצאצאיהם לעולם.
רבים מעולי בריה”מ אכן לא שמרו מצוות בעלותם ארצה, ואף הביאו עמם מנהגים ותרבות שאינם יהודיים, כפי שניתן לצפות ממי שיהדותם נמחצה תחת שלטון הברזל הקומוניסטי שטרח להשכיחה מהם. מדוע אפוא התעקשו לקיים דווקא את מצוות מילה עם עלייתם לישראל, למרות שלא הקפידו במולדתם על כשרות, תפילין, שמירת שבת ומצוות אחרות?
ועל כך משיבים חז”ל: בגלל הסבים והסבתות שלהם, שמסרו נפשם על מצווה זו – שכן “כׇּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עֲלֵיהֶם לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וּמִילָה — עֲדַיִין הִיא מוּחְזֶקֶת בְּיָדָם”.
מכאן למדים שני דברים: קיום המצוות שלנו משפיע גם על ילדינו, ומסירות נפש על קיום מצווה מביאה לכך שגם צאצאינו ימסרו נפשם עבורה. על כך אנו נשענים ומכאן תקוותנו.
ישנם יהודים לא מעטים העוסקים בקירוב אחים לאבינו שבשמים, למרות שלא תמיד המשימה קלה ובמקרים רבים היא אף מייאשת במידה כזאת שהעוסקים בכך יעידו כי נראה לעתים שהריחוק מתורת ישראל כה גדול עד שכבר אין לו תקנה בדרך הטבע.
על מה נשענים בכל זאת העוסקים בקירוב בשעות קשות כאלה? מה שמניע אותם להמשיך בשליחותם הם דברי חז”ל אלה, בשילוב קל וחומר: אם הבטיחה תורה שמצווה שעם ישראל מסר עליה את נפשו דור אחד תישמר על ידי צאצאיהם ולא תישכח, על אחת כמה וכמה מצוות האמונה, שמסרו עליה אבותינו את נפשם במשך דורות רבים.
מכאן שואבים המקרבים תעצומות נפש, מדמעותיו של הקפיטן היהודי.
