ב-9 באוקטובר 1994 נחטף בידי מחבלי חמאס החייל נחשון וקסמן. למחרת פרסמו המחבלים קלטת ובה נצפה נחשון וקסמן כשאקדח מוצמד לראשו, והוא מבקש מראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשחרר עד ה-14 באוקטובר את השייח’ אחמד יאסין ועוד כמאתיים מחבלים, תמורת שיחרורו. אם הבקשה לא תיענה, אמר נחשון, אוצא להורג.

במהלך אותו שבוע פעלו כוחות הביטחון מסביב לשעון כדי לאתר את מקום הימצאו של החייל, וכל עם ישראל המתין בדריכות והתפלל להצלתו.

ביום שִשי בצהריים, שעות אחדות לפני פקיעת האולטימטום, התראיין ביומן החדשות הרב הראשי לישראל, והפציר בכל האמהות להדליק נרות שבת.

בכותל המערבי נערך אירוע תפילה בהשתתפות כמאה אלף איש מכל שכבות הציבור – זה לצד זה ניצבו בתפילה צעירים “עם עגיל באוזן וקוקו על הראש, לצד חסידים עם ציציות ארוכות ומגבעות”, כפי שתיארה זאת מאוחר יותר אמו של נחשון. “היתה זו אחדות שלא היתה דוגמתה. לא זכורה אחדות כזאת בעם שכולם מתפללים על ילד יהודי אחד”.

ביום שִשי בצהריים, שעות אחדות לפני פקיעת האולטימטום, התראיין ביומן החדשות הרב הראשי לישראל, והפציר בכל האמהות להדליק נרות שבת, גם אם הן אינן רגילות לעשות זאת בדרך כלל. הרב ביקש שבזמן ההדלקה תתפללנה עבור נחשון וקסמן, ותבקשנה עליו רחמים מאת ה’ יתברך.

אני זוכר את הרגעים הללו כאילו אירעו זה עתה. כולנו היינו בטוחים שיקרה נס. לא יכול להיות שלנוכח אחדות ואהבה כה נדירות התפילה לא תתקבל.

עם צאת השבת פתחנו את מכשיר הרדיו והאמת המרה היכתה בנו: נס לא קרה לנו. נחשון וקסמן הי”ד נרצח שניות לפני שחיילי צה”ל הספיקו להגיע אליו.

התיישבתי על הספה, כבשתי את מבטי בקרקע ושתקתי. באותם רגעים הרגשתי שמישהו חבט בבטני פעמיים: פעם אחת למשמע מותו של נחשון, ה’ יקום דמו, ופעם שניה לנוכח השאלות האמוניות שנותרו ללא מענה: איך זה יכול להיות? הרי התפללנו עליו! היש תפילה זכה וטהורה יותר מזעקתם של מאה אלף יהודים בכותל המערבי?! לאן עלו התפילות האלה? האם יש לפני ה’ תפילה אהובה יותר מזו של נער בג’ינס קרוע שמתפלל כתף אל כתף עם בחור ישיבה על חייו של חייל יהודי שלא מוכר להם באופן אישי? האם תשובה ותפילה וצדקה אינם מעבירים, חלילה, את רוע הגזֵרה? למה דווקא עכשיו, כשצריך נס, הוא לא קרה?

כיהודי מאמין נדרשו לי ימים ארוכים להתאושש. לא היתה לי תשובה. וגם אם היתה – השאלות היו טובות ממנה בהרבה.

עשרים שנה לאחר מכן, קיבלתי מענה לשאלותי מיהודה וקסמן ז”ל, אביו של נחשון, בראיון שהעניק ל’ערוץ מאיר’.

בראיון סיפר האב כי אמר לראש הישיבה של נחשון שהגיע לבית המשפחה מייד עם הישמע הבשורה על מותו, כי הוא מודאג מאוד פן יגרום הדבר נפילה גדולה באמונה חלילה, משום שאנשים ישאלו איך תפילה כה עוצמתית לא התקבלה בשמים.

לאור זאת, ביקש יהודה מראש הישיבה שיספיד את נחשון הי”ד בשמו במילים הבאות: “כל חיי התפללתי. כשהייתי בן 14 התגלתה אצלי מחלת כליות, והרופא אמר לי שלא אשרוד את גיל 21. התפללתי לה’ והוא קיבל את תפילתי. לאחר שהתחתנתי הרופא אמר שלא יהיו לי ילדים. התפללתי, והקב”ה שוב קיבל את תפילתי, ונולדו לנו שבעה בנים. וכן, גם הפעם התפללנו. וגם הפעם ה’ שמע את תפילתנו. אלא שמשום מה – הפעם הוא אמר לנו לא”.

כששמעתי את דבריו הכנים של יהודה וקסמן, למדתי ממנו פרק באמונה.

למדתי שכאשר תפילה מתקבלת – זה לא מובן יותר מהמקרים שבהם אינה מתקבלת. ולמדתי שכל תפילה נשמעת – גם אם התשובה אינה לרוחנו. ועוד למדתי מהאיש הזה שהקב”ה לא עובד אצלנו ולא חייב לנו דבר. והכי חשוב – למדתי ממנו שאנו צריכים ללמוד לקבל את ה’לא’ של ה’ באהבה, בדיוק כשם שאנו מקבלים את ה’כן’ שלו בשמחה.

השאלה שבכל זאת נותרה אצלי כחידה בלתי פתורה היא; מהיכן למד יהודה וקסמן ז”ל את המילים המופלאות האלה?

מתברר שהן מופיעות בפרשת השבוע.

בפרשת ואתחנן מתאר משה בפני בני ישראל את תפילתו לפני ה’ ואת בקשתו להיכנס לארץ ישראל למרות שנגזר עליו שלא יזכה לכך, שנאמר:

“וָאֶתְחַנַּן אֶל־ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר׃ אֲדֹנָי ה’ אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גָּדְלְךָ וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי־אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן”. (דברים ג, כג-כה)

על פסוקים אלו נאמר במדרש:

“שְׁנֵי דְּבָרִים גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶחָד עַל משֶׁה, אֶחָד עַל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה [חטא העגל], מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, יד): ‘הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם’. וְאֶחָד עַל משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ משֶׁה לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דברים ג, כז): ‘לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה’, וּמשֶׁה בִּקֵּשׁ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַטֵּל אֶת שְׁתֵּיהֶן”. (דברים רבה ז, י)

במדרש זה מלמדים חז”ל שהקב”ה תלה את סירובו לבקשת משה להיכנס לארץ בכך שקיבל את תפילתו בזמן חטא העגל שלא להשמיד את העם.

האם יש קשר בין המקרים?מה הקשר בין הסליחה על חטא העגל לתפילת משה? מדוע דחה ה’ את בקשתו כיוון שסלח כבר בהזדמנות אחרת – וכי סליחה אחת לפניו…? האם נבצר מהקב”ה לבטל את שתי הגזֵרות? זאת ועוד: האם הקשר בין שתי הגזֵרות נלמד רק ממילת התחינה “נא” המופיעה בשני המקרים – “אֶעְבְּרָה־נָּא” ו”סְלַח־נָא”?

בקביעתם שתפילתו של משה על עצמו לא התקבלה, בעוד תפילתו על עם ישראל, שנאמרה בלשון זהה, התקבלה – מבקשים חז”ל ללמדנו שני דברים על כוחה העצום של התפילה.

התפילה “סְלַח־נָא” שהעתיר משה על עם ישראל התקבלה – כדי ללמד שאפילו עם שלם חוטא, הרי בכוח התפילה ניתן לבטל את הגזרה. ותפילת “אֶעְבְּרָה־נָּא” שהתפלל משה על עצמו לא התקבלה – כדי ללמד שגם אם התפילה נשמעת תמיד – לא בכל מצב נענית בקשתו של המתפלל כפי שהיא מנוסחת על-ידו.

דא עקא, אם לא כל תפילה נענית – האם אין בכך כדי להחליש את האמונה בעצם כוחה של התפילה? על כך משיבים חז”ל במדרש.

הקב”ה חיבר בין שתי התפילות כדי ללמד שאם ישאל אדם מה ערך יש בתפילה אם לא נענתה תפילת “אעברה נא” של משה, נשיב לו שעצם שאלתו כיהודי על ההשגחה מתאפשרת בזכות קבלת תפילת “סלח נא”, שאילולא התקבלה היתה גזירת הכליה על עם ישראל מתקיימת חלילה, ומכאן ראיה לעוצמתה של התפילה וכוחה לבטל גזרות. לכן קשרו חז”ל בין שתי התפילות.

מדוע בכל זאת הקב”ה לא קיבל את בקשת משה להיכנס לארץ? כדי ללמד את בניו שהגם שהתפילה נשמעת תמיד – לפעמים התשובה היא ‘לא’.

לכן מספר משה לבני ישראל על תפילתו שנענתה בשלילה, כדי ללמד שכאשר ה’ אינו מקבל את התפילה, אין זאת מפני שאינה נובעת מעומק הלב, או שנוסחה שלא כראוי או שהמתפלל עצמו אינו ראוי; עובדה – משה התפלל מקירות לבו, והיה ראוי שתתקבל תפילתו כפי שהתקבלה בחטא העגל, והיא אף נוסחה באותו לשון של תפילתו שהתקבלה; ולמרות זאת, הפעם תפילתו לא התקבלה. לכן, דווקא את התפילה של משה על עצמו – הקב”ה לא קיבל. כדי שידעו לדורות כי אף תפילה אינה חוזרת ריקם. וגם ‘לא’ היא תשובה אפשרית לתפילה ראויה.

הדוגמה לתפילה שנענית בשלילה מתרחשת דווקא עם משה רבנו משום שאהב את עמו יותר משאהב את עצמו, וידע ה’ כי משה יהיה מוכן לכך שתפילתו להיכנס לארץ תיענה בשלילה ובלבד שלא יאבדו ישראל את אמונתם בכוחה של תפילה. ואכן כך מסתיים המדרש:

“כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כָּךְ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יָמוּת מֹשֶׁה וּמְעַט הַיּוֹצֵא בּוֹ, וְלֹא תִּנָּזֵק צִפּוֹרְנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם”.

שני דברים למדתי מאביו של נחשון: א) גם ‘לא’ זאת תשובה. ב) מי שמסוגל לומר באמונה שלמה אחרי אסון כה גדול שהקב”ה לפעמים אומר ‘לא’, כנראה אוהב את עם ישראל לפחות כמו משה רבנו.

על מה מוכנים אנו לוותר למען עם ישראל…?