בעקבות שביתת רעב המונית של מחבלים בבתי הסוהר, אישרה הכנסת בשנת 2016 חוק המאפשר להזין בכפייה אסירים שובתי רעב.
לאחר פרסום החוק ברשומות אסר יו”ר ההסתדרות הרפואית על הרופאים בישראל ליישמו, בטענה שלרופאים יש כללי אתיקה הגוברים על שיקולים פוליטיים, ולכן במקרה זה האתיקה הרפואית גוברת באופן חד-משמעי על החוק שהתקבל בכנסת.
ברם, כעבור שנה ביטלה הלשכה את החלטתה כיוון שזו עומדת בסתירה קשה לעקרונות האתיקה הרפואית המקובלים בעולם, וגם ל”משפט הבינלאומי ההומניטרי”.
בהמשך אף עתרה ההסתדרות הרפואית לבג”צ לבטל את החוק, אך השופטים דחו את העתירה ואשררו את החוק.
הנהלת ההסתדרות הרפואית, שסירבה להשלים עם החוק, לא אמרה נואש. היא פרסמה גילוי-דעת ובו הביעה צער על החלטת בג”צ, ובמקביל פנתה לרופאים החברים בארגון והורתה להם, הפעם באופן מרומז, שלא לקיים את הוראת בית-המשפט -מקדש הדמוקרטיה.
בהוראה זו הוכיחה הסתדרות הרופאים כי לדידה ישנם ערכים וכללי אתיקה חשובים יותר מן הדמוקרטיה ובג”צ.
בין אם נסכים לכך ובין אם לא, אין ספק כי בעולם שבו בני-אדם מציבים כערך עליון את עצמם ואת איכות חייהם, העובדה שעדיין חיים בקרבנו אנשים בעלי ערכים ועקרונות היא מרשימה ביותר.
נזכיר כאן כי בשנת 2008 התקבלה בלשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית החלטה הקובעת כי בזירת פיגוע יש להעדיף טיפול באזרחים חפים מפשע על פני טיפול במחבלים פצועים, גם אם האחרונים סובלים מדרגת פציעה חמורה יותר.
ברם, כעבור שנה ביטלה הלשכה את החלטתה כיוון שזו עומדת בסתירה קשה לעקרונות האתיקה הרפואית המקובלים בעולם, וגם ל”משפט הבינלאומי ההומניטרי”.
לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית קבעה אז כי “עניי עירך” אינם קודמים, ויש להעדיף את הטיפול בפצועים הקשים על פני קורבנותיהם, גם אם הפצועים קשה הם המחבלים שביצעו את הפיגוע.
גם במקרה זה הוכיחה לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית כי רופאים הם בראש וראשונה אנשים מוסריים ובעלי עקרונות, והפוליטיקה כלל אינה משחקת תפקיד בשיקוליהם.
לכן לא הופתעתי למשמע דיווח על רופא בכיר שהודיע לחבריו כי במידה וראש הממשלה המכהן יזדקק לטיפול רפואי – הוא לא יטפל בו, על אף שהוא מועסק בבית-חולים ממשלתי הכפוף לממשלה שבראשה עומד האיש שהוא מסרב לטפל בו, ואשר נבחר לתפקידו באופן דמוקרטי על-ידי הרוב המקודש.
מדוע לא הופתעתי? משום שכמו בדוגמאות הקודמות, גם מקרה זה מוכיח כי רופאים הם אנשים ערכיים הדוגלים בדמוקרטיה כל עוד אינה סותרת את הערכים האחרים בהם הם מאמינים.
הבעיה היא שגישה זו מובילה למדרון חלקלק: כל עוד הרופאים כפופים לחוקי המדינה ולערכי הרוב, ניתן לסמוך על כך שהחלטותיהם הרפואיות-האתיות, המשפיעות באופן ישיר על חיי החולים, מתקבלות על בסיס מקצועי ובגבולות המוסר המקובל.
אך משעה שרופאים מודים כי האתיקה של הרוב אינה נר לרגליהם, עלינו לשאול את עצמנו באילו כללי אתיקה הם מאמינים, והאם נסכים להיות מטופלים בידי רופא שכללי האתיקה המנחים אותו אינם ידועים לנו או מקובלים עלינו. הדבר נכון שבעתיים לאור העובדה שערכים אלה משפיעים ישירות על שיקול דעתו וההחלטות שיקבל בענייננו.
מה שנהוג לכנות בשם ‘המתת חסד’ היא אולי הדוגמה הטובה ביותר לדיון בשאלה זו. אין מחלוקת על כך שהצו המוסרי ‘לא תרצח’ מקודש בכל חברה אנושית ובפרט בתרבות המערבית. אך למרות שהוא נתפס כצו מוחלט ונוקשה, בפועל הוא גמיש מאוד ונתון לפרשנות ענֵפה, הפושטת ולובשת צורה בהתאם לערכים והתחושות של כל אחד מאיתנו, ובכלל זה גם רופאים.
דוגמא לכך ניתן למצוא במחקר שנערך לאחרונה בקרב רופאים, וממנו עלו הממצאים הבאים:
● 18% מהרופאים מוכנים לסייע לחולה סופני לסיים את חייו, גם אם אינו סובל מכאבים.
● 14% מוכנים לעשות זאת לכל חולה עם מחלה ניוונית החושש מהשלב הבא במחלתו.
● 13% מהרופאים מוכנים לסיים את חייו של חולה סיעודי לבקשתו.
● 35% מוכנים לסייע בהמתת חולה השרוי בתרדמת.
ומה עם ‘לא תרצח’? האם נטילת חיים או עזרה לאדם המבקש לסיים את חייו אינם כלולים בצו זה?
הוא שאמרנו, כולנו אמונים על ‘לא תרצח’, אך יישומו בפועל נתון לפרשנות. עובדה, לדעת הרופאים שהשתתפו בסקר, הפסקת חייהם של חולים בתנאים שהוזכרו לא זו בלבד שאינה נחשבת רצח, אלא אדרבה – היא נחשבת למעשה של חסד.
מתברר כי למרות שערכים הם תנאי הכרחי לקיומה של חברה אנושית, בהחלט אין די בהם. כל עוד המקור לציווי המוסרי הוא שכלו של האדם, הרי ציווי זה ראוי ונכון רק משום שהחלטנו בשׂכלנו שהוא כזה; אך ברגע שנחליט ששוב אינו ראוי ונכון, יתבטל תוקפו המוסרי. זהו הפתח למדרון המוסרי התלול שאליו עלולה החברה להידרדר, וזהו המצע הרעיוני המאפשר לדעות שהזכרנו לדלג מעל מחסום החוק והמוסר המקובלים.
רעיון זה אינו חדש, והוא מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת יתרו מתגלה הקב”ה בהר סיני לבני ישראל, השומעים מפי הגבורה את עשרת הדיברות ובכללן ‘לא תרצח’.
ותמוה: מדוע במעמד נבואי כה נשגב ומרומם נמסרים לבני ישראל ציוויים כה פשוטים ומתבקשים כ’לא תגנוב’ או ‘לא תרצח’? ציוויים מוסריים כאלה לא היו חדשים להם. הם היו מוכרים גם במצרים, בגרר ואפילו בסדום.
מה אפוא החידוש הגדול של מעמד הר סיני?
תשובה לשאלה זו נמצאת בדיוק הלשון של עשרת הדיברות, הנפתחים ב”אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ” ומסתיימים ב”וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ”. הדיבר הראשון מתחיל במילה ‘אנכי’, והאחרון מסתיים ב’רעך’.
בסדר זה מלמד הקב”ה כי היחס לזולת תלוי בשאלה מהו מקור הנאמנות והמחויבות שלנו לצו המוסרי – לעשרת הדיברות, ולדיבר ‘לא תרצח’: האם אנו מחויבים להם מפני שהחלטנו בשכלנו כי הם ציוויים ראויים וצודקים, או מפני שכך ציווה ה’?
האם היחס ל’רֵעֶךָ’ שבסוף הדיברות כפוף ל”אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ” שבתחילתם, או לשכל האנושי?
באופן ניסוח הדיברות מלמדת התורה כי זוהי שאלה מהותית. אם רציחה אסורה מתוקף ציווי אלוקי, כי אז פצועים יהודים קודמים תמיד למבקשי נפשם, גם אם דרגת פציעתם חמורה פחות. ואם רציחה אסורה רק מכוח הרציונל האנושי, בהחלט ייתכן מצב שבו נעדיף להגיש טיפול במחבל רוצח לפני הצלת קורבנותיו.
במילה ‘אָנֹכִי’ שבתחילת הדיברות, מלמדת התורה כי אם מקורו של ‘לֹא תִּרְצָח’ הוא בציווי האלוקי, אנו נטפל גם בראש-ממשלה מהמחנה היריב. ואם מקורו בשכלנו, בהחלט ייתכן כי נדרדר למצב שבו נמנע ממנו טיפול – וכל זאת בשם המוסר!
‘אָנֹכִי’ הפותח את עשרת הדיברות מלמד כי אם ‘לֹא תִּרְצָח’ הוא ציווי אלוקי, לא ניכנע לרגש המציף אותנו כאשר אנו נתקלים בחולה המבקש למות, ולא נסייע לו לסיים את חייו גם אם זה נראה לנו הדבר הנכון לעשות!
לעומת זאת, אם מקור הציווי שלא לרצוח הוא שׂכלנו-שלנו, ייתכן רציונל שיתיר לרופא לסייע לחולה סופני לסיים את חייו בטענה ש’לֹא תִּרְצָח’ אינו חל במקרה מעין זה, שבו הגשת סיוע לסיום החיים נחשבת למעשה חסד של ממש. בפרשת השבוע פותחת התורה את עשרת הדיברות ב’אָנֹכִי’ ומסיימת ב’רֵעֶךָ’, כדי להזכיר כי מקור המוסר והערכים אינו השׂכל האנושי אלא הבורא הַמצַוֶּה.
