כשהגעתי להרצאה, שמואל המתין לי בחניה.
אתה אולי רגיל לדגי זהב אהרן, הזהיר, אלא שהפעם מחכים לך כרישים. ושלא תבין לא נכון, הם לא רעים, הלב שלהם מזהב, אלא שהשכל שלהם חד וחריף, ואם אתה לא מוכן, עדיף שלא תכנס.
האם כולנו מסכימים שמדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית? וכשהם הנהנו בהסכמה, המשכתי.
מדובר באנשים רציניים ודעתנים, הסביר שמואל, ויש להם גם השפעה על לא מעט אנשי ציבור, ובגלל שהחיים האירו להם פנים, גם יש להם דימוי עצמי גבוה, ולכן אל תצפה להנחות.
זו הזדמנות חד פעמית. הצלחת – ירצו שתגיע שוב, נכשלת – לא תהיה הזדמנות נוספת.
ולשם מה הזמנת אותי? שאלתי. אם מדובר בציבור דעתן כל כך, לשם מה אתם זקוקים לשירותיי?
אתה צודק, אהרן, הם לא זקוקים לך. אני זקוק.
כל שבוע אנו מתכנסים כפרלמנט, על מנת לדון בעניינים שעמודים על הפרק, אך בשבועות האחרונים, אנחנו קרועים בנושא הרפורמה המשפטית, כלומר, אני מול כולם.
אני בעל תשובה. הדתי היחיד בחבורה. אלא שעד היום בכל ויכוח שעלה היו בעד והיו נגד, אך כעת משום מה, כולם בצד אחד ורק אני בשני, ואני במצוקה.
הזמנתי אותך כדי שתייצג בפניהם את העמדה שלי. לכן אם אתה לא מוכן, עדיף שלא תכנס. אתה הקלף האחרון שלי, וגם כך אני במיעוט מזהיר.
כשהבטתי בעיניים של שמואל, הבנתי את גודל האחריות. קראתי פרק תהילים נוסף ונכנסתי לאקווריום.
לאחר שהתיישבתי, הציג יו”ר הפרלמנט את עצמו, וסיפר שבעברו שימש בין השאר יועץ לאחד מראשי הממשלה, ושסגנו מוכר גם בזכות עצמו, וגם בשל היותו בן לאדם מוכר שעשה דבר או שניים למען מדינת ישראל וביטחונה.
יש לנו כמה נושאים על הפרק שלשמם נתכנסנו, הודיע היו”ר עם פתיחת הדיון. הראשון הוא הוויכוח שקורע את העם בעניין הרפורמה המשפטית, והשני הוא הכפייה הדתית, וכולנו נשמח שתציג את עמדתך ולאחר מכן נדון בה.
בשמחה, עניתי. אלא שלפני שאני מציג את עמדתי, אני מעדיף לפתוח במשותף ולא במפריד. לברר תחילה על מה אנו מסכימים, ורק לאחר מכן על מה לא.
כולם הסכימו.
האם כולנו מסכימים שמדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית? וכשהם הנהנו בהסכמה, המשכתי.
האם תסכימו שאם תילקח הדמוקרטית מהיהודית, שוב אין למדינה זכות קיום?
בטח. על זה אנחנו נלחמים עכשיו. מי צריך מדינה אם אינה דמוקרטית. דיקטטורות יש די והותר במזרח התיכון.
מעולה. אז אנחנו מסכימים שבלי דמוקרטית לא צריך יהודית.
נכון.
ומה יקרה אם תילקח היהודית מהמדינה הדמוקרטית, האם גם אז תסכימו שאין למדינה זכות קיום?
בהחלט, הפתיע אותי היו”ר. מדינות דמוקרטיות לא יהודיות יש בלי סוף, ובמחיר דמים נמוך הרבה יותר. נראה לך שבשביל מדינה דמוקרטית שאינה יהודית נהיה מוכנים לסכן את חיינו?
ובכן, לאחר שהסכמנו שהיהודית חשובה לא פחות מהדמוקרטית, עוד שאלה אחת וסיימתי.
האם תסכימו שכדי שהמדינה תהיה יהודית יש צורך ביהודים, והאם תסכימו עם הקביעה שעם היעלמות היהדות ייעלמו גם היהודים?
בהחלט, הסכים הסגן. זה אולי לא יקרה ביום אחד, אבל יהדות ארצות הברית הוכיחה שבלי יהדות, היהודים אכן נעלמים.
כעת הבה נבדוק על מה אנו מסכימים, סיכמתי.
הסכמנו שבלי יהודית אין הצדקה לדמוקרטית, והסכמנו, שבלי יהודים אין יהודית, ובנוסף גם הסכמנו, שבלי יהדות אין יהודים. שזה אומר שבלי תחזוקה שוטפת של היהדות, המדינה היהודית בסכנה גם אם הדמוקרטית לא.
ואם אנו מסכימים על כך, שאלתי היא – איפה הייתם עד היום?
מדוע לא נזעקתם כשבמשך שלושים שנה, מאז המהפכה החוקתית, רמסה הדמוקרטית את היהודית? מדוע לא יצאתם להפגין כשהחליטו ראשי ערים להפעיל תחבורה ציבורית בשבת ולסלק את אחד הסמלים האחרונים של היהודית מהפרהסיה הדמוקרטית?
מדוע לא הכרזתם על קץ היהודית כשבג”ץ פסק שמסעדות ובתי קולנוע שוב אינם עונים להגדרה “בתי עינוגים”, ולכן אפשר לפתוח אותם בשבת? מדוע לא זעקתם שמחריבים לכם את המדינה? והרי הסכמנו שללא יהודית אין חשיבות לדמוקרטית, ואם כשמאיימים על הדמוקרטית זהו קץ המדינה, כשמאיימים על היהודית לא?
מדוע כשבג”ץ שלל את סמכות בתי הדין הרבניים לדון כבוררים בהסכמי גירושין, לא התקוממתם? מדוע שתקתם כשבשם הדמוקרטית ביטל בג”ץ את התקציב שיועד לבני הישיבות המגינים בגופם על היהודית? האם לא שמתם לב שגונבים לכם את היהודית מהמדינה? או שאולי היהודית חשובה רק כמס שפתיים?
יכול להיות שטעינו הודה היו”ר, אבל בגלל שטעינו פעם אחת עלינו לטעות שוב?
צודק, השבתי. ציינתי זאת רק עבור הפרוטוקול.
אין בינינו מחלוקת באשר לחשיבות היהודית והדמוקרטית. אך נראה שאנו חלוקים בסוגיה אחרת ולא פחות חשובה – מי אמור להכריע כשמתרחשת התנגשות בין היהודית והדמוקרטית? תפקידו של מי להכריע מי נדחה מפני מי?
זה ברור, ענה היו”ר. האם זה לא תפקידו של בית המשפט העליון?
לא בטוח, עניתי. משתי סיבות.
האם היית מסכים שבמקרה של התנגשות בין היהודית לדמוקרטית, יכריעו דייני בית הדין הגדול עם מי הצדק?
ממש לא, אמר היו”ר. מה מבינים רבנים בדמוקרטיה? וחוץ מזה, ברור שהם יפסקו לטובת היהודית, הם הרי מייצגים אותה, ולכן הם מצויים בניגוד עניינים.
ומה עם בג”ץ? האם שופט שמצהיר שאינו מאמין בבורא, ושאין לו ידע בתלמוד מבין ביהדות? האם אתה מאמין שהנציג העליון של הדמוקרטית יפסוק לטובת היהודית? האם אינו משוחד? האם לא מוטלת עליו החובה לפסול את עצמו בשל ניגוד העיניים שהוא מצוי בו?
באיזה צידוק מוסרי אתה דורש ממני לקבל את סמכותו של בית המשפט הדמוקרטי להכריע בין מה שהוא מייצג ליהודית, כשאתה מסרב בתוקף שנציגי היהודית יכריעו בין מה שהם מייצגים לדמוקרטית? מדוע אינך דורש מעצמך את מה שאתה דורש ממני?
וחוץ מזה. האם שאלת את עצמך מדוע כשהרוב הדמוקרטי מחליט ליטול את הסמכות להכריע מבית המשפט, ולהפקיד אותה, לא בידי מייצגי היהודית, אלא בידי הממשלה הדמוקרטית, בכל זאת אתה יוצא להפגין, קורא להוצאת כסף מהמדינה ומאיים לעזוב את הארץ. ולעומתך, הנאמנים ליהודית שותקים למרות שבמשך שנים צופים בחרדה, כיצד מי שמונה להכריע בין היהודית לדמוקרטית, מכריע מזה כמה עשורים, בעקביות ובאדיקות לטובת הדמוקרטית, ובעזרת פלפולים משפטיים דוחק את היהודית לפינה, פעם אחר פעם? האם שאלת את עצמך מדוע הם מעולם לא איימו לעזוב את הארץ? מדוע לא קראו למרי אזרחי, ובטח שלא איימו לקחת נשק לידיים?
האם שאלת את עצמך מהיכן שואבים אנשי היהודית את סבלנותם, בה בעת שהדמוקרטית משפילה ודוחקת אותם?
מאותה יהודית שבג”ץ דוחק לפינה.
על פי היהודית, חשיבות עצומה נודעת לשימור האומה היהודית, שכן “כל ישראל ערבים זה לזה”. ולכן, בגלל הערבות, גם כשהיהודית נדחקת בשיטתיות לפינה, הם שותקים. הם מתפללים, משתדלים, מתווכחים, ולפעמים גם צועקים, אך לעולם לא יקראו לפרק את החבילה.
לכן חשוב כל כך לשמור על היהודית, משום שרק בגללה מרשים אנשי הדמוקרטית לאיים במלחמת אחים בלי שתפרוץ.
כשסיימתי השתררה דממה.
אתה צודק. לא חשבתי על זה ככה. קטע היו”ר את השתיקה. כעת אנו מבינים טוב יותר את חשיבות היהודית, השאלה היא מה עושים כעת? מי יכריע בהתנגשות שמתרחשת כעת בין היהודית דמוקרטית?
לשם כך עלינו לפנות לפרשת השבוע, השבתי.
בפרשת תרומה מצווה הקב”ה את בני ישראל על הקמת המשכן, ועל הצבת ארון הכרובים במקום הקדוש ביותר לאומה – בקודש הקדשים, שנאמר: “ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת: והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרובים:”.
וכאן עולות כמה שאלות.
מדוע יש לעמיד כרובים דווקא במקום המקודש ביותר לעם ישראל? ומדוע שניים ולא אחד? ואם פניהם אמורים לפנות “איש אל אחיו”, מדוע מיד לאחר מכן מצווה התורה “אל הכפורת יהיו פני הכרובים”? ובכלל, מדוע הם מוצבים מעל לספר התורה והלוחות? האם הם חשובים יותר ממנו?
על שאלות אלו משיב המלבי”ם בביאורו לתורה, שם הוא מלמד ששני הכרובים שהוצבו בקודש הקודשים מסמלים את שני המנהיגים שאמורים להנהיג את עם ישראל, ושבלעדיהם אין לו קיום – הכהן והמלך.
“המלך ושריו שהיו ממונים מה’ לעשות משפט ולבער כל עושי רשעה בין אדם לחברו, והכהן הגדול ומורי הדת היו ממונים ללמד את העם ולהשגיח על עבודת האלוקים ומצוות שבין אדם למקום. אחד הסוכך בכנפיו על צד האחד של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם לחברו, והשני הסוכך בכנפיו על צד השני של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם למקום”.
כדי שהאומה היהודית תתקיים ותבצע את ייעודה בעולם, קובע המלבי”ם יש צורך בכהן ובמלך – ברב ובשופט, וזו הסיבה שכל כרוב מסוכך על הצד שבלוחות אותו הוא מייצג. הכהן – על הצד שבלוחות המייצג את המצוות שבין אדם למקום, והמלך – את זה המייצג את המצוות שבין אדם לחברו.
זו גם הסיבה שהכרובים מוצבים מעל ללוחות. כדי להזכיר לכהן ולמלך, שלא הורמו מעם בגלל חשיבותם העצמית, אלא בשל תפקידם – להנהיג את עם ישראל על פי התורה שתחתיהם, והם ניצבים מעליה משום שבלעדיה אין להם זכות קיום.
ומדוע הם פונים איש אל אחיו? : “כדי שהמלך והכהן הגדול יהיו עוזרים זה לזה, לא כמו שהיה בימי מלכי בית שני הרשעים שהיו משפילים כבוד הכהונה” וכדי שזה יקרה, על הכרובים לפרוש כנפיים למעלה: “שיעשו הכל לשם שמים ויתנשאו על כל עניני החומר ותאוותיו”, ושרק כשיזכו לזה יוכלו לשרת יחד את בני האומה.
זה יפה, הודה היו”ר, כיצד זה עונה על השאלה – מי יכריע במקרה של התנגשות ביניהם?
על כך כבר ענתה התורה בציווי “והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה”, השבתי.
בציווי זה מלמד הקב”ה את משה שעל המנהיגים להתרומם מן החשבונות האישיים כדי “שיעשו הכל לשם שמים ויתנשאו על כל עניני החומר ותאוותיו”, וזאת בכח התורה שמונחת בארון שתחתיהם, שכן בלעדיה ייוותרו תינוקות ולא כרובים.
מעתה, כל שנותר לנו, לבדוק מי מבין הכרובים נקי מנגיעות אישיות? מי מהם הצליח לפרוש כנפיו למעלה? ובעיקר מי מהם מבסס את חייו על התורה שמתחתיו? הכהן או המלך? חכמי ישראל או שופטיו? היהודית או הדמוקרטית?
זו שאלה טובה, אמר היו”ר, ולך יש תשובה?
למען האמת, עניתי, עד לשבוע האחרון היתה לי הערכה בלבד. אך כששמעתי כיצד מודה השופט שהוא מיצר על כך שאינו מכיר את התורה, יש לי תשובה ברורה. אם הסכמנו שבלי תורה לא ניתן להתגבר על הנגיעות האישיות, ואם השופט מודה שאינו מכיר אותה די הצורך, ברור לגמרי כמו מי עלינו לנהוג כשהם חולקים ביניהם.
שבת שלום.
