השבוע הוזמנתי להרצאה במרכז הארץ. כשהגעתי ביקש ממני המארגן להותיר זמן לשאלות ותשובות בסוף ההרצאה.
“יש כאן לא מעט אנשים בעלי השפעה”, הסביר. “האנשים שהזמנתי מעולם לא שמעו הרצאה ביהדות מאדם חרדי, וחלקם מכיר את החרדיות רק מהתקשורת שלא כל כך מחבבת אתכם. זו הזדמנות חד פעמית לדון איתם בנושאים נפיצים. אל תשכח. זה חשוב אפילו יותר מההרצאה.
“האם תואיל להסביר לי, למה מה שמותר לחילונים אסור לחרדים? למה מה שמותר לרוב אסור למיעוט?
כשסיימתי, שאלתי את המשתתפים אם יש להם שאלות ומישהו הרים את היד.
“שמי ירון” אמר האיש, “ויש לי שאלה על החרם שהטילו החרדים על מאפיית אנג’ל.
“האם אינך סבור שעברתם את הגבול? אנו חיים במדינה דמוקרטית בה לכל אדם שמורה הזכות להפגין בכל מקום, וכנגד כל מי שהוא מוצא לנכון. אם יו”ר הדירקטוריון של אנג’ל החליט להפגין בעד גיוס בני הישיבות מול ביתו של גדול הדור, זו זכותו המלאה. אלה החיים. האם זו סיבה להחרים מאפייה? האם יש לך מושג בפרנסת כמה משפחות החרם הזה פוגע? אם מותר להפגין מול ביתו של אהרן ברק, מדוע אסור להפגין מול ביתו של הרב שלכם? האם מישהו החרים את אלו שהפגינו שם?
“אתה צודק בהחלט”, השבתי. “מאוד לא נעים להיות מוחרם. החרמה היא כלי בעייתי. לכן כשיו”ר הדריקטוריון שהזכרת הפגין נגדו, ביקש הרב מתלמידיו שלא לעסוק בנושא ולא להגיב לפרובוקציה עליה אתה מדבר. ולפי שאני משתדל מאוד לשמוע בקול גדולי ישראל, עלי להישמע לבקשתו ולכן לא אוכל לעסוק בנושא. יחד עם זאת, להתעלם משאלתך גם לא אוכל, ולכן, לפני שאשיב על שאלותיך, אבקש לצרף להן שאלה משלי.
“בשנת 2010 יהודים שחרדים מחרדים, קראו לציבור בישראל להחרים מוצרים שסמל הכשרות של הבד”ץ מוטבע עליהם, וכך כתבו: “מהיום אנחנו בוחנים את חותמת הכשרות על כל מוצר שאנחנו קונים. לא קונים יותר מוצרים עם הלוגו הזה. כך נפסיק להעביר את כספנו, דרך יצרני המזון, לקופת העדה החרדית… וכך נצמצם את כוחה של הקבוצה הקיצונית הזאת, הפוגעת בכל מה שיקר וחשוב לנו”.
“האם תואיל להסביר לי, למה מה שמותר לחילונים אסור לחרדים? למה מה שמותר לרוב אסור למיעוט? חוץ מזה, אם זכרוני אינו מטעיני, האם לא היה זה אהרן ברק שקבע כי דמוקרטיה פירושה – להגן על המיעוט מעריצות הרוב. ואם את הקביעה כי את מה שהרוב אוסר על המיעוט הוא מרשה לעצמו אינו נחשב לעריצות, מה זו אפוא עריצות הרוב?
“את האמת?”, השיב ירון, “לא ציפיתי ממך לתשובה עניינית. מה שאתה אומר זו דמגוגיה בהתגלמותה. אתה משווה קבוצה קטנה וקיקיונית לציבור שלם ומאורגן?
“אתה צודק”, השבתי, “הנה דוגמא נוספת”.
“בשנת 2019 החליטה רשת המבורגרים שסניפיה פתוחים בשבת ובהם נמכר מזון לא כשר, לפתוח סניף בירושלים שיהיה גם כשר וגם סגור בשבת. האם מותר לה להחליט כך?
“בטח שמותר”. שכל אחד יעשה את מה שמתאים לו. רוצים לסגור שיסגרו.
“אני מסכים לגמרי. אלא שהסיפור רק מתחיל.
מתוך חשש להשחרתה של ירושלים, פרסמו ארגונים לא דתיים ברשת את ההודעה הבאה:
“אנו קוראים לציבור החילוני להימנע מלסעוד בכל סניפי הרשת, ולהעדיף רשתות שלא מפחדות להיות פתוחות בשבת בירושלים… הכניעה של הרשת מחפירה…
“חובה על הציבור החילוני בכל הארץ להחרים את כלל סניפי הרשת. אם אנחנו החילונים לא נעמוד על שלנו, בשעה שהדתיים עומדים על שלהם, אז כל המסעדות יעשו את החישובים שלהן ולא יפעלו בשבת בירושלים”.
“ואם גם במקרה הזה מדובר בקבוצה קיקיונית. קבל משהו גדול יותר.
“בשנת 2022, בעקבות גל עליות המחירים, קרא יו”ר ההסתדרות לחרם צרכנים על חברות הענק שהודיעו על העלאות מחירים בשבוע האחרון. וכך כתב:
“אני מניע היום מהלך שהתלבטתי עליו רבות. אנחנו, אזרחי מדינת ישראל והעובדים, לא שבויים של אף אחד. אמרתי שאם החזירות תימשך, לא נהסס לפעול. חברה שתתחזר על האזרחים, תצטרך להתמודד עם ההשלכות של המהלכים שלה על-ידי חרם צרכנים שנפעיל עליה החל מהיום.
“אולי תסביר לי למה כשמחרימים את החרדים זה צודק, ואילו כשהחרדים נמנעים מלקנות סחורה ממי שפגע במה שיקר להם זה פסול? האם יו”ר ההסתדרות התחשב בעובדה שהחרם שלו פוגע בפרנסה של עובדים אותם הוא מייצג?
“מהחרמות האלה, ירון, החרדים למדו כמה דברים. הם למדו שכשפוגעים במה שיקר לך, מותר לך להחרים. ושכשפוגעים בך ואתה מחרים, אתה כבר לא מתחשב פרנסה של אלו שנפגעים מהחרם, כי היקר לך יותר חשוב מהפרנסה שלהם.
“שנינו משתמשים בחרם ככלי, ההבדל בינינו נעוץ רק בסיבה לחרם. או יותר נכון, בשאלה, מהו אותו דבר יקר שכשפוגעים בו החרם הופך לראוי.
“במקרה הראשון המחרימים בקשו להחרים את המוצרים שיש להם כשרות בד”ץ בשם המאבק במי שלא חושב כמוהם משום שעבורם ה”יקר” הוא מה שהם מאמינים בו. במקרה השני המחרימים חשבו שהזכות לאכול במסעדה שפתוחה בשבת אוכל לא כשר, “יקרה” דיה כדי להחרים בעטיה רשת מסעדות, ובמקרה השלישי, איכות החיים היא ה”יקר” שהפך את החרם לראוי, וכך גם אצל החרדים, אלא שאצלם ה”יקר” הם גדולי ישראל.
הבנת ירון? החרדים לא המציאו את השיטה. הם העתיקו אותה. ולכן כשפגעו ביקר שלהם הם עשו את מה שכולם עושים כשפוגעים להם ביקר.
“ההבדל בינינו אינו בשאלה אם חרם נחשב לכלי ראוי, אלא בשאלה מהו היקר שהופך את החרם לכזה.
אלא שמה שאותי מעניין בסיפור אינו החרם, אלא בעיקר הסיבה שגרמה לו.
“ציינת שבשבועות האחרונים הפגינו קבוצות שונות מול בתיהם של שני אנשים שונים. אחת הפגינה מול גדול הדור של המשפט הישראלי לשעבר, והשנייה נגד גדול הדור של התורה בהווה. אחת נגד הרב של היהודית, ואחת נגד הרב של הדמוקרטית.
לכן, במקום לעסוק בחרמות, אולי נכון יותר יהיה לעסוק בשאלה מה הפך את שניהם למי שהם ומי משניהם יקר יותר.
וכאן טמון ההבדל.
“בעוד הראשון הקדיש 40 שנה מחייו לשימור הדמוקרטית, השני מקדיש את מאה שנות חייו לשימור היהודית. בעוד הראשון עסק במקצוע שאינו משנה את האדם, השני עוסק בתורת חיים שמשנה את האדם מקצה לקצה. והכי חשוב. בעוד זה שהמקצוע בו בחר לא משנה את אישיותו קבע שהשופט הינו אובייקטיבי, נטול נגיעות וכמעט מלאך, השני שבחר בתורה שמשנה את האדם, ביקש מתלמידיו להתעלם מההפגנה מול ביתו, בטענה שהאדם, גדול ככל שיהיה, אינו מלאך, ושבגלל שהוא כזה, עליו להיזהר מנגיעות אישיות שמסתתרות מאחורי הקנאה לכבוד התורה.
“זה מה שחשוב בכל הסיפור. לא החרם. אלא ה”מה יקר לך”. ה”מה” שכל אחד מהאנשים האלה מייצג. ה”מי” הרב שלך. בן אדם שחושב שהוא מלאך או מלאך שמתעקש להאמין שהוא עדיין בן אדם.
“לכן, לפני שאתה מכריע בשאלה אם לבחור לרב אדם שחושב שהוא מלאך או מלאך שחושב שהוא בן אדם, כדאי שתעיין בפרשת השבוע, שם מופיע המדד לבדיקה זו.
בפרשת בחוקותי, מגלה משה לבני ישראל את סוד הקשר בין החומר והרוח בעם ישראל, שנאמר: “אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם: ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו:”.
בפסוקים אלו מלמד משה את בני ישראל כמה דברים. הוא מלמד אותם שבשונה ממה שאנו רגילים לחשוב, איכות החיים החומרית תלויה במצב הרוחני ולא להפך, ושההנהגה הטבעית הכל כך יציבה ומוכרת, כפופה להנהגה הרוחנית ומתנהלת על פיה.
הוא מלמד אותם את העיקרון משום שאנו נוטים לשכוח אותו, משום שמירוץ החיים בו אנו מצויים, גורם לנו לא פעם להקדיש את מירב מאמצנו, להעצמת איכות החיים החומרית, תוך הזנחת הרוחניות שעל פיה נקבעת איכות החיים החומרית בה אנחנו משקיעים כל כך.
בפסוקים אלו, משה מזכיר לבני ישראל שהרוחניות חשובה מן החומריות, כדי שיזכרו תמיד, מי כפוף למי. זה שמגן על החומרית או זה שמגן על הרוחנית. השופט שמגן על הדמוקרטית שמתיימרת להעניק איכות חיים חומרית, או הרב שמגן על היהודית שקובעת את איכות החיים החומרית עליה מגן השופט.
בפסוקים האלה מלמד משה את בני ישראל, מהו ה”יקר” האמיתי סביבו עלינו לנהל את חיינו. היהודית או הדמוקרטית. נשיא בית המשפט העליון או גדול הדור.
אלא שכדי לדעת מי ראוי לכך, מציב משה רבינו בפנינו את המדד לפיו עלינו לקבוע זאת, וכך הוא כותב: אם בחוקתי “תלכו”. מהו תלכו? על כך משיב רש”י: שתהיו עמלים בתורה.
ב”תלכו” מלמד משה שלא כל אדם ששומר מצוות יכול להשיב על השאלה מי ראוי ממי. אלא דווקא אלו שנאמר בהם “תלכו”. אלו העמלים בתורה כל חייהם. מדוע דווקא הם? משום שכשנתבונן בהם התשובה תהיה ברורה.
בפרשת בחוקותי משה רבנו מלמד שאם נשכיל לסרוק את חייו של העמל בתורה, מול אלו של העמל במשפט, לא זו בלבד שלא נצטרך להשיב על השאלה מי ראוי יותר, אלא שכלל לא נזכור שהייתה לנו שאלה כזאת.
ועוד מילה לסיום, ירון היקר. כשאמרת שאיש לא החרים את מי שהפגין מול ביתו של אהרן ברק, צדקת, ואני אומר זאת כחרדי.
למה צדקת? כי ציבור מוחרם אי אפשר להחרים.
שבת שלום.
