כשאבא של רובי התקשר וביקש שאפגש אותו, הסכמתי, אך כשהתברר לי שהוא רק בן 16 וחצי, ניסיתי להסביר לו בעדינות, שלא קל לי לנהל שיחה רצינית ומעמיקה עם ילד בגיל הזה, ושמוטב שיפנה למישהו אחר עם ניסיון בחינוך, אלא שאבא של רובי התעקש.

“אם תכיר מעט את הבן שלי”, אמר, “אפשר תשנה את דעתך”.

כיצד שרדו למרות שהיו חסרים את התכונות הנדרשות לכך? כיצד גברו על “ילדים” חזקים מהם, וזאת למרות שכשהרביצו להם, מעולם לא החזירו?

כשהשבתי בחיוב, אבא של רובי סיפר לי שלמרות ששש עשרה וחצי שנים זה מעט מאוד, רובי שלו זכה בזמן הזה בתואר “בוגר 5 מוסדות לימוד”, למרות שבאף אחד מהם לא הסכימו להעניק לו תעודה.

“בתחילה חשבנו שהילד עצלן או לא חכם מספיק, אך כשקבלנו את תוצאות האבחון  והתברר לנו שמנת המשכל שלו מסוגלת לפרנס שלושה ילדים ממוצעים, התסכול שלנו רק התעצם”.

“בעקבות האבחון, הערכנו שרובי זקוק לטיפול רגשי, אלא שלאחר שני מפגשים עם רובי, התקשר המטפל וסיפר שמעולם לא נתקל במקרה כזה, ושלמרות שמדובר באתגר מקצועי, הוא מרים ידיים, כיון שרובי שלנו לימד אותו שלא לכל בעיה יש פתרון.

“את זה אני מבין השבתי לאבא של רובי ברגישות, אלא שאני לא יועץ חינוכי וגם לא מטפל רגשי, ואם הם נכשלו, מדוע אתה מאמין שאוכל לעזור? איזה סיכוי יש לי?

“אתה צודק”, אמר אבא של רובי. לא התקשרתי בגלל זה. אני פונה אליך משום שבתקופה האחרונה, רובי לא עושה כלום חוץ מלקרוא ספרים שהתוכן שלהם לא ממש מתכתב עם י”ג עיקרי האמונה של הרמב”ם, והוא מציף אותנו בשאלות. ולמרות שלי ולאשתי אין בעיה עם זה, לשאר הילדים שלנו דווקא יש.

“אם תצליח להשיב לו על שאלותיו, אתה מציל בבת אחת עוד שש נפשות, וכשמדובר בהצלת שבע נפשות, אין מקום לענווה. לא ביקשתי שתצליח. זה בידיו של הקב”ה. אני מבקש שתנסה.

כשרובי הגיע, וסיפר שהוא נפגש איתי רק כדי לא לצער את ההורים שלו, החמאתי לו.

“זה יפה מצדך, אלא שאם אתה כל כך חס על הוריך למה בכל זאת אתה מצער אותם?

“פשוט מאוד” ענה הילד בביטחון שאינו תואם את גילו. “במה שתלוי בי אני אכן משתדל להקל עליהם ככל שניתן, אך יש דברים שגדולים ממני. שאין לי שליטה עליהם. אני אנוס, ואנוס רחמנא פטריה.

“איך לך שליטה? עם שכל כמו שלך ואין לך שליטה?”

“בדרך הקשה למדתי, ששכל זה לא הכל”, ענה לי רובי בכאב. “אם הלב שלך היה מצולק כמו זה שלי, היית מבין אותי טוב יותר.

“חשבת פעם איך מרגיש ילד שמגיע לכיתה רק כדי לגלות שכולם מצטערים שהגיע? יש לך מושג מה זה להיות ילד שאף אחד לא מגיע אליו הביתה, כי ההורים שלהם חוששים שאקלקל אותם? יצאת פעם לטיול שנתי כשאף אחד לא יושב לידך באוטובוס? מה, אני מברזל? שזה לא ישפיע עלי? אני ילד. הרגו לי את הנשמה. היום אני ברזל. בניתי חומות. לא אכפת לי מכלום. צדקת כשאמרת שיש לי כח רצון, שכל ועקשנות, אבל במצב שלי, לנצח את היצר הרע זה בלתי אפשרי. זה כנראה כבר גדול עלי.

ואז, לפני שגם אותי רובי מצליח לשכנע בצדקת דרכו, שיניתי נושא.

“אפשר לשאול אותך שאלה שלא קשורה אליך?”

“בוודאי”.

“זה קשור להיסטוריה. מעניין אותך?

“בטח. אם יש משהו שמעניין אותי זו היסטוריה. כך אני לומד שאני לא תקדים. שהיו כישלונות בעולם עוד לפני שנולדתי.

אז ככה, אמרתי לו. לפני כמאה וחמישים שנה, ביקר כאן בארץ ישראל הסופר מרק טווין, וכך הוא כתב.

“המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומלאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו ועברו מן העולם… היוונים והרומאים באו בעקבותיהם, נשאו ברמה את לפידם אך הוא נשרף באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, הכה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז. אינו מראה סימני שקיעה, לא האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם, מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים אך הוא נשאר. מה הוא סוד נצחיותו”?

האם שאלת את עצמך רובי, מדוע נצחיות עם ישראל הפליאה כל כך את מרק טויין?

בגלל חולשתם.

כדי לשרוד ביער, זקוק האדם לכוחות אדירים. לגבורה גופנית, לדביקות במטרה, לחוסן נפשי ולעקשנות שאינה יודעת גבולות. ועל כן, כשאדם עם כישורים כאלה שורד ומצליח לצאת מן היער אחרי שנים של היעדרות, זה אמנם מסקרן אך לא מפליא.

מה שהפליא את מרק טווין היה משהו אחר. הפליא אותו כיצד שרד העם היהודי, למרות שאף אחת מן התכונות האמורות לא נתקיימו בו.

אין זה סוד שלאורך הגלות לא הצטיינו היהודים בגבורה גופנית, והגויים גם דאגו שיישארו כאלה. הם היו בזויים ונרדפים, ומעולם לא נקהלו לעמוד על נפשם. הם נחשבו לעם החלש והשברירי ביותר בעולם, וכך גם נהגו בהם. רדפו אותם. גזלו אותם. הכו בהם, ולמרות הכל הם שתקו ו…שרדו, וזה מה שהפליא את מרק טווין.

כיצד שרדו למרות שהיו חסרים את התכונות הנדרשות לכך? כיצד גברו על “ילדים” חזקים מהם, וזאת למרות שכשהרביצו להם, מעולם לא החזירו? כיצד לא נשברו למרות כל אימת שהגיעו ל”בית הספר” לא היה איש שלא הצטער על בואם? כיצד לא התייאשו למרות שמעולם לא היו להם חברים, וכשהיה “טיול”, לא זו בלבד שאיש לא ישב לידם ב”אוטובוס”, אלא שמנעו מהם לעלות אליו?

נכון. בהרבה מקרים הם היו חכמים יותר מעמים אחרים ב”כיתה” של האנושות, אבל כבר אמרת בעצמך, רובי, ששכל זה לא הכל. התדע מה בכל זאת איפשר להם לשרוד?

תכונה אחת בלבד, שאותה מרק טווין לא הצליח לזהות.

ומהי? שאל רובי בסקרנות.

היא מופיעה בפרשת השבוע, עניתי לו.

בפרשת וישלח מתארת התורה את ההכנות של יעקב אבינו לקראת המפגש עם עשיו שללא ספק היה חזק ממנו, הכנות שלא משדרות גבורה אלא חולשה וחשש.

הוא מחלק את משפחתו לשתי קבוצות מתוך הערכה שלא הוא ינצח במקרה שעשיו יבחר להילחם בו. הוא שולח לו מתנות כדי לפייסו. מכנה אותו אדוני ואת עצמו עבד, וכל זאת כדי למצוא חן בעיניו.

אלא שלא רק במקרה זה יעקב אבינו משדר “חולשה”. גם בחרן אצל לבן הארמי, יעקב לא נלחם כשמרמים אותו. הוא שואל. מטיף מוסר ומבקש הסברים. וכשהוא כבר לא יכול יותר, יעקב אינו נלחם על שלו, אלא… בורח בהיחבא.

האם יעקב באמת היה “חלש”? האם באמת לא האמין ב”יכולותיו”? האם לא ידע להילחם? ידע ועוד איך.

בתורה מסופר שלפני הפגישה הפייסנית והכנועה שערך עם עשיו אחיו, יעקב דווקא נלחם. ולא עם אנשים אלא עם מלאכים.

מדוע אפוא עם לבן ועשיו יעקב לא נלחם, ואילו עם המלאך שהיה חזק מהם, נלחם כל הלילה? אם במאבקו במלאך הוכיח יעקב שהחולשה ממנו והלאה, ושתכסיסי מלחמה אינם זרים לו, מדוע לא נעזר בהם במאבקיו האחרים?

בגללך, רובי.

בפסוקים אלו מלמדת התורה שבכל אחד מאתנו טמונים שני כוחות. חולשה וותרנות מחד, וגבורה ועקשנות מאידך.

אין אדם גיבור ואין אדם חלש, קובעת התורה. בכל אדם מצויים שני הכוחות. גם יעקב החלש והנכנע, אך גם ישראל הגיבור היודע להילחם על שלו.

מה שעושה את ההבדל בין בני אדם היא ההכרעה הערכית. על מה מתפשרים ועל מה נלחמים. על מה נכנעים כיעקב, ועל מה נאבקים כישראל.

בפרשת השבוע מלמדת התורה שליעקב אבינו היתה שיטה עקבית לאורה נהג. כשהוויכוח עסק בעניינים חומריים, החזיק יעקב במידת החולשה, נכנע, התפייס והתפשר. אך כשנסוב הוויכוח על עניינים רוחניים וערכיים, הפך יעקב המתפשר לישראל, לבש את גבורתו ויצא למלחמה.

הכרעה זו, היא שגרמה להישרדותו של העם היהודי. שכן אנחנו – צאצאיו, אחזנו לאורך גלותנו במידת סבינו, ואימצנו את שיטתו בעקביות.

כשגזלו את ממוננו ורימונו כלבן, נכנענו והתפייסנו כיעקב, אך כשכפו עלינו האומות, כמלאכו של עשיו, להתכחש לאמונתנו, לבשנו גבורה כישראל ונלחמנו כאריות. זה סוד הישרדותנו.

הבנתי רובי? בך ובי ישנם  גם כבשה וגם אריה. השאלה היא מתי אנו מחליטים להיות אריה ומתי כבשה. מתי אנו בוחרים להילחם על שלנו ומתי להתייאש, להרים ידיים ולהיכנע.

בפרשת השבוע מלמדת התורה, שההכרעה על מה להילחם ועל מה להיכנע, זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו. שאם אתה הופך לאריה כדי להילחם על “שלך” הרוחני, ואינך נכנע גם אם כולם נגדך, אתה אריה רוחני וכבשה חומרית, והעם היהודי כבר הוכיח שאריות רוחניים מנצחים, גם אם הקרב מתמשך. אך אם על הרוחניות אתה מוותר ככבשה בטענה ש”זה גדול עליך” ו”חזק ממך”, ועל החופש והנאות אתה נלחם כאריה, זה אומר שאתה אריה חומרי, ואומות העולם שנכחדו כבר הוכיחו שאריות חומריים נעלמים מעל במת ההיסטוריה.

הבחירה שלנו, רובי, מסתכמת בהכרעה זו בלבד – מתי להיות אריה גיבור ומתי כבשה נכנעת.

זה יפה מאוד, אמר רובי, וזה גם נכון. גם בי יש את שניהם. אבל מה אני עושה עם המלחמה היומיומית הזאת? איך אני נשאר אריה ולא הופך לכבשה? איך אני בכל זאת מצליח לנצח?

אתה ממש לא צריך לנצח, עניתי.

נכון כשעלה השחר, המלאך ביקש ללכת? אתה יודע למה? על כך משיב הנציב מוולוזין: “עד עלות השחר. שאז אינו שולט כח הדין וכח הקדושה מתחזק. ע”כ משך המלאך עצמו ממנו”.

הבנת רובי? בדבריו מבאר הנצי”ב, שכל שנדרש מאתנו כדי להינצל ממלאכו של עשיו המבקש להפוך אותנו לאריות חומריים ולכבשים רוחניות, זה להחזיק מעמד עד הבוקר. לא לנצח. רק להחזיק מעמד. להתעקש. להתמודד כאריות ולהמתין לבוקר.

זאת משום שכשהבוקר מאיר “אז אינו שולט כח הדין וכח הקדושה מתחזק” וכשהוא עולה, המלאך מסתלק לבד.

ומתי יבוא הבוקר שלי? מתי אותי הוא יעזוב? שאל רובי.

גם על זה משיבה התורה בפרשת השבוע.

הבוקר הפכו של לילה הוא. ואין הלילה הרוחני שולט באדם אלא בעת שאינו חווה את אור התענוג בקיום המצוות ובלימוד תורה. בעת הזאת מנסה מלאכו של עשיו לפתות אותנו ככבשה רוחנית הנכנעת ומתייאשת מרוחניות. אך כשמגיע הבוקר ואנו מתחילים לחוות את האור שבתורה, שוב אין בכוחו לנצח.

לכן הסתלק מלאכו של עשיו בעלות השחר. משום שהוא מסוגל לנצח רק את אלה שלא נהנים. את אלה שאצלם עוד לילה. אך כאשר אור הרוחניות שב ומאיר, ואנו חווים עונג בלימוד התורה, תם כוחו והוא מסתלק מאליו.

ומתי אזכה אני ליהנות מלימוד התורה? שאל רובי.

בהתקיים שני תנאים. אחד – כשתחליט שה”שלך” שעליו אתה נלחם הוא רוחני ולא גשמי, למרות שכעת חושך. והשני – כשתלחם עליו כאריה עד שתבכה ממאמץ ומצער, משום שכאשר אנו בוכים על רוחניות, הדבר מעיד שזהו ה”שלנו” האמיתי עליו איננו מוותרים. וכשבוכים, העיניים מתנקות, ואז… מגלים לפתע שהשחר עלה בלי ששמנו לב לכך.

רובי השתתק, ואני המתנתי בסבלנות. כל מי שנאבק בשרו של עשיו יידע לספר עד כמה קשה ההכרעה איזה אריה להיות.

האם ראיתם מימכם את קרן האור השברירית בה צובעת איילת השחר את השמיים? אחרי חמש דקות של דממה היא צבעה גם את עיניו של רובי.

שבת שלום.