לפני שנים אחדות השתתפתי בסמינר ליהדות של ארגון ‘ערכים’ בארצות-הברית. במוצאי שבת, בסיום אחת ההרצאות, התיישבו סביבי צעירים ישראלים שיצאו לחפש את מזלם מעבר לים לאחר השירות הצבאי, שאלו שאלות והתווכחו.
“לא מבין אתכם”, הקשיתי עליהם, “אתם נחשבים למלח הארץ. סיכנתם את עצמכם במשך שנים עבור המדינה. מה אתם עושים כאן? אולי מוזר לכם שדווקא יהודי חרדי שואל זאת, אבל אתם שחונכתם על ברכי הציונות ואהבת הארץ, למה אתם לא חוזרים לישראל? אתם לא קצת מתביישים שאתם כאן?…” הם הביטו עלי באדישות. “מתביישים? ממי להתבייש ועל מה? איזה עתיד יש לנו בישראל? למי במדינה אכפת מאתנו אחרי כל מה שהקרבנו עבורה? שאנחנו נתבייש? שתתבייש המדינה!”
בושה היא תחושה המתעוררת כאשר חסרונותינו מתגלים לעיני כל, ומעשים שאנו מוצאים בהם פגם וחיסרון נחשפים בפרהסיה.
חלפו מאז שנים לא מעטות, שבמהלכן נעלמה הבושה מחיינו עד שכיום כמעט ולא נותר משהו בגללו ראוי להתבייש, וכשזה קורה כל המחסומים נופלים. הבושה היא אמנם מחסום מרגיז, אך בזכותה אנחנו מסוגלים לחיות יחד. חשבתם מה היה קורה אילו הבושה לא הייתה עוצרת אותנו מלממש את רצונותינו הכמוסים? מה היה קורה אלמלא היינו מתביישים? האם היו פחות גנבים? האם השקר לא היה הופך לכלי עבודה לגיטימי?
מדוע מי שעזבו את הארץ לאחר מלחמת יום הכיפורים זכו לכינוי ‘נפולת של נמושות’, וכיום הם בסך הכל ‘מהגרים’? מדוע בעבר התייחסו אליהם כאל ‘בורחים משדה הקרב’ או ‘נגועים בווירוס’, כדברי אחד הסופרים המוכשרים בישראל, וכיום מהווה פרט זה בקורות חייהם מקור לגאווה? כי כשהערכים נעלמים – הבושה מתה.
בושה היא תחושה המתעוררת כאשר חסרונותינו מתגלים לעיני כל, ומעשים שאנו מוצאים בהם פגם וחיסרון נחשפים בפרהסיה. אלא שאם הבושה היא תוצאה של גילוי חסרונותינו ברבים, מה יקרה אם באופן תיאורטי לא יהיו לנו חסרונות כלל? האם לא תיעלם הבושה באותו רגע? אם אין חסרונות – במה נתבייש? דור שאין בו בושה, זה או מפני שהוא מושלם ועל כן אין לו במה להתבייש, או מפני שהחליט כי מה שנהוג היה בעבר לכנות בשם ‘חיסרון’ אינו אלא מעלה, ובמקרה זה לא רק שלא יתבייש במעשיו, הוא אף יתגאה בהם.
אפשר להתווכח אם מתירנות ופלורליזם הם חיוביים או שליליים, אך בדבר אחד אין מחלוקת: המתירנות המחשבתית הרגה את הבושה.
אם הכל מותר – אין חסרונות.
אם אין חסרונות – אין בושה.
אם אין בושה – אין מה שיגן על החברה מפני עצמה…
אמרו מעתה: חֶברה חפצת חיים חייבת לשמר את הבושה כתנאי לקיומה.
על השאלה כיצד עושים זאת ניתן ללמוד בפרשת השבוע.
בפרשת ויקרא מלמד משה רבנו לבני ישראל על ציווי הקרבת הקרבנות, שנאמר: (ויקרא ד, ב-ד):
“דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה… וְהֵבִיא אֶת־הַפָּר אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה’ וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַפָּר”.
בפסוקים אלה מתברר כי יש צורך בשלושה תנאים כדי לשמר את הבושה: ערכים; הכרה בעובדה שמעשה מסוים סותר ערכים אלה; ושהחוטא יפרסם ברבים כי חטא לערכיו. חוטא המגיע לבית המקדש עם קורבנו, מעיד על עצמו שהתקיימו בו תנאים אלה, וזו אכן תכלית הקורבן – שימור הבושה.
הבאת הקורבן מעידה כי יש לחוטא ערכים שהוא מבקש להכפיף להם את רצונו, וכי הוא מכיר בעובדה שחטא להם. בסמיכת ידיו על הקורבן ואמירת וידוי בפומבי, משתף החוטא בחטאו את הסובבים אותו כדי להישמר מהכישלון הבא באמצעות תחושת הבושה שנגרמה לו בבית המקדש.
מסיבה זו, החיילים המשוחררים שפגשתי בסמינר בארה”ב לא התביישו להתכחש לערכים שלאורם התחנכו. בדור שבו עצם החיים במדינת ישראל נחשבים להגשמת הציונות, עזיבת הארץ נתפסת כחיסרון, והיורדים נתקלים בזלזול ובהערכה שלילית.
לעומת זאת, בדור שבו ה’אני’ והמימוש העצמי נחשבים ערך מרכזי, ומגורים בישראל והגשמת הציונות נדחקים לקרן זווית, הירידה מהארץ אינה נחשבת כלל לחיסרון, וכשאין חסרונות אין במה להתבייש.
ייתכן שזו כוונת דברי חז”ל “בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא חוּצְפָּא יִסְגֵּא… וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעֱדֶרֶת” – לפני ביאת משיח לא תהיה בושה והאמת תיעלם (סוטה מט, ב).
מדוע תגבר החוצפה ותיעלם הבושה? כי האמת הערכית תהא נעדרת. בדור שבו מימוש הרצון תופס את מקומם של הערכים – הערכים אינם חשובים עוד, וכשאין ערכים – אין חסרונות, וכשאין חסרונות – אין חטאים, וכשאין חטאים – אין בושה.
כדי להשיב את הבושה לחיינו, עלינו לשקם את מעמדה של האמת הערכית. כשזה יקרה יתברר שיש לאדם חסרונות, וכשיחטא להם יתגלו חסרונותיו ותתגלה הבושה שתמנע ממנו לחטוא.
