את רועי פגשתי בכניסה לסמינר ‘ערכים’. אני בדרכי פנימה והוא על מזוודותיו בדרכו החוצה.
כשהבנתי שהוא עוזב עוד בטרם החל הסמינר, שאלתי בנימוס אם הוא זקוק לעזרה כדי לפתוח איתו בשיחה, אך הוא השיב בשלילה נחרצת.
“אתה צודק בהחלט”, הסכמתי, “מדתיים תמיד צריך להיזהר. שתהיה לך נסיעה טובה”.
“אני עוזב”, ענה ביובש. “טעיתי בשיקול הדעת. הסמינר הזה ממש לא בשבילי, אבל הכל בסדר”.
“טעית?”, התפלאתי, “אתה לא נראה אחד שטועה הרבה”.
“צודק”, אמר רועי. הניח את מזוודתו והציג את עצמו.
“אני ד”ר לפיזיקה, וגם אני שואל את עצמי איך זה קרה לי. אני לא יכול לומר שרימו אותי. לפני חודש השתתפתי בהרצאה באזור מגורי, התרשמתי עמוקות מהתוכן ומאופן ההגשה, וכשהודיתי למארגנים על ההרצאה, הם אמרו שבסמינר יהיה מעניין יותר, ויעסקו שם בנושאים מרתקים כדוגמת משמעות החיים, פסיכולוגיה ומצוות, יהדות ומדע. השתכנעתי, נרשמתי והגעתי”.
“ואיפה הטעות?”
רועי חייך במבוכה. “שכחתי שמדובר בדתיים. עד לרגע זה לא ברור לי איך לא חשבתי על זה קודם. אך כשהגעתי וראיתי את הצוות, הבנתי שאתם מתכוונים להחזיר אותי בתשובה, ואם אני מתפתה ונשאר, כנראה לא אצא מכאן כשם שנכנסתי, וזה ממש לא מתאים לי. לפחות לא עכשיו”.
“אתה צודק בהחלט”, הסכמתי, “מדתיים תמיד צריך להיזהר. שתהיה לך נסיעה טובה”.
רגע לפני שהלכנו כל אחד לדרכו פניתי אליו שוב:
“אפשר לשאול אותך משהו?”
“בשמחה”, אמר רועי.
“קרה לך פעם שסירבת לקרוא מאמר מדעי רק בגלל שחששת שתוצאותיו יסתרו את דעותיך?”
הוא צחק.
“מה פתאום. עבורנו, המדענים, אין דבר חשוב מהאמת. המדע אינו תוכנית כבקשתך, מדובר בתחום מאוד נזיל ומשתנה. מי שלא מוכן לשנות דעות, שיחפש תחום אחר”.
“תודה לך על התשובה”, עניתי, “שתהיה לך נסיעה טובה”.
כשכבר היה במרחק כמה צעדים ממני, רועי עצר והסתובב לעברי.
“למה שאלת?”
“בגלל שאתה דוקטור, והתפלאתי שד”ר לפיזיקה עוזב סמינר רק מחשש שייחשף למידע חדש שאינו תואם את השקפת עולמו.
“במובנים רבים, לומדי תורה מייחסים חשיבות לאמת לא פחות משמייחסים לה מדענים. אברך יכול להחזיק בסברה מסוימת במשך שנים מתוך מחשבה שהיא נכונה ואמיתית, ולפתע בחור ישיבה צעיר מוכיח לו שטעות בידו, ועליו להחליט אם לשנות את דעתו ולהתאים אותה למידע שאליו נחשף. כמו המדע, גם התורה אינה תוכנית כבקשתך. מי שלא מוכן לשנות את דעתו כשהוא נוכח בטעותו, עדיף שילמד דברים אחרים…
“לכן התפלאתי שאתה עוזב. אתה מדען, וזה לא מתאים לך. איך במקום לקחת אחריות ולהתעמת עם המידע, אתה בורח מהמערכה?”.
“יש בזה משהו”, הודה רועי, “לכן עצרתי. עכשיו אני מבין את משמעות השאלה שלך. ולמען האמת אני קצת מתבייש”.
“כולנו כאלה”, ניחמתי אותו. “זה לא חדש. אפילו התורה מדברת על כך בפרשת השבוע”.
בפרשת תזריע עוסקת התורה בדיני היולדת וטומאתה, שנאמר (ויקרא יב, ב): “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא”.
ועל כך דרשו חז”ל:
“אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִם זָכָה אָדָם נוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הַזֶּה וְהַבָּא… וְאִם לָאו בָּא לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן… [וריש לקיש אמר:] זָכָה אָדָם, אוֹמְרִים לוֹ: אַתָּה קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאִם לָאו, אוֹמְרִים לוֹ: זְבוּב קְדָמְךָ, יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ”. (ויקרא רבה יד, א,)
במדרש זה נחלקים ר’ יוחנן וריש לקיש.
לדעת ר’ יוחנן, אם זכה האדם לעשות מעשים טובים בחייו – יזכה לשכר רב עבורם, ואם לאו – ייתן עליהם דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים. ולדעת ריש לקיש, אם זכה אדם לעשות מעשים טובים – משבחים אותו על היותו מרומם, נשגב וחשוב מכל יצורי הבריאה, ואם עשה מעשים שאינם טובים, מזכירים לו שהפחותים שבנבראים חשובים ממנו.
“מדרש זה”, אמרתי לרועי, “אינו ברור כלל. וכי רק מי שלא זכה עומד לדין על מעשיו? הרי הכל נידונים על מעשיהם. חוץ מזה, אם האדם נברא לפני היתוש, מה זה משנה אם זכה או לא? ואם נברא אחריו, הרי היתוש קודם לו גם אם הוא צדיק”.
“בדיוק כאן משיב המדרש על השאלה מדוע אנשים חכמים נרתעים מהתמודדות עם האמת ומעדיפים להתעלם ממנה.
“במדרש זה מלמדים חכמינו על המכנה המשותף בין היתוש לשלשול: קיומם תלוי בנבראים אחרים.
היתוש ניזון מדם הבריות כדי להתקיים, ומסיבה זו הוא מסמל את ההבדל בין צדיק לרשע – בין מי שזכה למי שלא, ללמדנו שההבדל בין צדיק לרשע אינו מצוי בידיעותיהם, אלא בשאלה כיצד משתמשים בהן ולאיזו תכלית.
“בעוד הצדיק נוטל אחריות על חייו ומשנה את דעותיו משנודע לו שאין בהן אמת, הרשע אינו עושה זאת אלא מתעלם מהאמת שנגלתה בפניו וממשיך לדבוק בדעותיו השגויות.
“נטילת אחריות היא תכונה ייחודית לאדם – מוֹתר האדם מן הבהמה. לכן, בלקיחת אחריות על חייו מגלה האדם את המוֹתר (מלשון יתרון) שבו – וכך מזדכך (“זכה”) לתואר החשוּב שבנבראים. לעומת זאת, בהימנעותו מכך – אין הוא מוציא לפועל את המוֹתר שבו ונותר במדרגת בעלי-החיים, ואז – אפילו יתוש חשוב ממנו, שכן גם הוא כמוהו – בריה קטנה וטפילית שנבראה לפניו, ומסמלת בריחה מאחריות.
“ואיך השלשול קשור לסיפור? מה הוא מסמל?”, תהה רועי.
“אם היתוש מסמל את הבריחה מאחריות, השלשול מסמל את הסיבה לכך. השלשול הוא רמשׂ נטול חוט שדרה המייצג מי שאין לו דעה משל עצמו, בריה המתאימה את צורתה לסביבה; סמל למי שערכיו נקבעים על פי הסביבה ולא בהתאם לאמת המתגלה לפניו.
“חכמינו משתמשים בשלשול כדי ללמד שבריחה מאחריות וחשש מפני גילוי האמת הם עדות לנוקשות מחשבתית באישיותו של אדם המונעת ממנו לקבל את האמת בגלל לחץ סביבתי.
***
בחלוף שנה מאותו סמינר ערך רועי סעודת סיום מסכת, והתקשר כדי שאחזור בפניו על החידוש בעניין היתוש והשלשול, שכן ביקש לשלב אותו בדרשתו כדי שגם חבריו מהאקדמיה שהיו מוזמנים לחגיגה ישמעו אותו.
כשסיימתי, הודה לי רועי ושאל: “עכשיו, כשאני כבר נמצא במקום אחר לגמרי , אולי תוכל להסביר לי איך זה שבמחקר המדעי שלי מעולם לא קרה לי שהעליתי בדעתי לנטוש באמצע הדרך, ואילו את הסמינר ביקשתי לעזוב עוד לפני שהתחיל?”
“משום שישנו הבדל בין מחקר מדעי לתורת ישראל. אם הפיזיקה תשתנה – זה לא ידרוש ממך לשנות את אורחות חייך. אמת כזאת אינה מאיימת, ונקל לקבלה. אך אם מתבררת האמת שביהדות, עליך לשנות את חייך ואת ערכיך מן היסוד, ומציאות כזאת מרתיעה אפילו אקדמאים מבקשי אמת כמוך”.
***
התדעו מדוע חז”ל לימדו מדרש זה דווקא בפרשה העוסקת בלשון הרע?
משום שבדומה ליתוש ושלשול, גם בעלי לשון הרע אינם נוטלים אחריות על חייהם, ומעדיפים למצוא רע בזולתם במקום במקום לתקן את חסרונותיהם.
