בסופה של טיסה קצרה לחלל שארכה עשר דקות (ועוד עשר שניות) נחת ג’ף בזוס, מייסד חברת אמזון והאדם העשיר בעולם, בחזרה על כדור הארץ. לאנשי התקשורת שהמתינו לו סיפר שללא ספק זהו היום המאושר בחייו.
אני מאמין לו. לאנשים עשירים בקנה מידה כזה קשה מאוד להיות מאושרים, ואם בזוס זכה לאושר, גם אם רק קצר מועד, אין ספק שהוא בר-מזל.
“מי שיש לו כסף מרגיש שאינו זקוק לאיש, ומי שלוקה במחלה הרגשית הזאת סובל מגאווה…
מנין לי שהעושר מקשה על העשירים להיות מאושרים? ראיתי זאת בעיני.
לפני כמה שנים הסיע אותי חֶזי חברי לשדה התעופה של לוס-אנג’לס בסיום סבב הרצאות. בדרכנו אמר שהוא צריך להתעכב לזמן קצר בבית מסוים כדי לפקח על עבודה המתבצעת שם מטעמו.
“כדאי לך לרדת איתי”, הפציר חזי, “בית כזה לא רואים כל יום. באזור הזה מתגוררים האנשים המפורסמים והעשירים בעולם, וכיוון שאתה גר בעיר הענייה בישראל – זו הזדמנות של פעם בחיים לראות במו עיניך איך חיים העשירים והמפורסמים”.
תחילה סירבתי, אך חזי לא הרפה. בסופו של דבר נכנעתי, ונכנסנו יחד למתחם. חזי ניגש לפועלים שלו, והמשרת הצ’יליאני לקח אותי לסיבוב באחוזת מעסיקו, יהודי עשיר כבן תשעים.
בסוף הסיור שאלתי את המשרת אם העושר הבלתי נתפס סביבו משפיע עליו, והכי חשוב – האם בעל-הבית שלו מאושר.
המשרת צחק ואמר לי שהשאלות הללו העסיקו גם אותו במשך שנים. ואז התקרב לעברי, כדי שהמצלמות לא יקלטו, ולחש באוזני: “לא יודע אם בעל הבית שלי מאושר, את זה תשאל אותו… אבל אני מאושר!”
בדרך לשדה-התעופה סיפרתי לחזי על השיחה עם המשרת. הוא צחק.
“אין לך מושג עד כמה צודק המשרת. אני מכיר כאן לא מעט עשירים, ומה שעצוב הוא שככל שיש להם יותר כסף – יש להם פחות חברים. גם לי היו ירידות ועליות מבחינה כלכלית ואני יכול לומר לך בוודאות – כסף עושה את האדם עשיר, אבל לא מאושר. לא פעם שאלתי את עצמי מדוע לעשירים אין הרבה חברים, אבל אין לי תשובה ברורה”.
“יש לכך כמה סיבות”, אמרתי לו. “ראשית, כל אדם, עשיר או עני, זקוק לחברים. אך בשונה מן העני, העשיר טרוד ללא הרף בשאלה האם חבריו בחרו בו בגלל אישיותו או בגלל כספו, וכך הוא הופך לחשדן ומתרחק ממבקשי חברתו.
“שנית, חברוּת היא מערכת-יחסים רגשית המתנהלת בין אנשים כל עוד כולם נשכרים ממנה. לכן, כשהעשיר מתרחק מחבריו, הם מבינים שלא ייהנו מכספו ונוטשים אותו. יש כאן נטישה הדדית של כל הנוגעים בדבר: הוא נוטש משום שאינו מקבל את התמיכה הרגשית האמיתית שהוא זקוק לה, והם נוטשים בהבנה שלא יוכלו ליהנות מכספו.
“ההסבר הזה נשמע הגיוני”, הסכים חזי, “אבל למה הוא נכון רק ביחס לעשירים?”
“הוא נכון גם ביחס לעניים, אך בולט יותר אצל עשירים משום שהם מרגישים שאין להם צורך בשום דבר מאף אחד, כי כספם יקנה להם כל מה שירצו. ואם אפשר להשיג הכל בעזרת כסף – בשביל מה צריך חברים?
“מי שיש לו כסף מרגיש שאינו זקוק לאיש, ומי שלוקה במחלה הרגשית הזאת סובל מגאווה, ולגאוותן אין חברים אמיתיים משום שלא נעים להיות בחברתו. בסופו של דבר הוא נותר לבד עם המשרת, שגם הוא נמצא שם רק בשביל כסף, אבל לפחות באופן רשמי…”
“למה את כל זה לא אמרת למשרת?”
“כי זה כתוב בפרשת השבוע”, עניתי, “ולגוי אסור ללמוד תורה”.
בפרשת עקב מכין משה רבנו את בני ישראל למצב רגשי ונפשי שעמו יצטרכו להתמודד בכניסתם לארץ ישראל, ומזהיר אותם מפני סכנותיו:
“פֶּן־תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה־לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל… וְהָיָה אִם־שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן”. (דברים ח, יב-יד, יז-יט)
בפסוקים אלה מזהיר משה מפני תופעות הלוואי של העושר ובעיקר מן הגאווה המתעוררת בעקבותיו: לאדם עשיר לא חסר דבר, ולפיכך הוא מתפתה לחשוב שאין לו צורך בזולתו – לא בחברים וגם לא בקב”ה. זהו פרדוקס העושר. מצד אחד אנו מתפללים לה’ בבקשה למילוי חסרונותינו, ומצד שני, כשהוא נעתר לתפילה וממלא את החסרונות, אנו מתרחקים ממנו ושוכחים אותו. לכן מזהיר משה “וְזָכַרְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ”, כדי שנדע לשמור על חברינו ואמונתנו גם כשנתעשר.
מי שזוכר את ה’ גם כשהוא מעשיר, אינו שוכח לרגע שהעושר אינו שלו, ולכן אינו מתגאה בו וחולק אותו עם חבריו הנותרים לצידו. אם הוא נוהג כך הוא זוכה בכפליים: את צרכיו החומריים זוכה למלא עזרת העושר, ואת צרכיו הרגשיים בעזרת החברים. אך אם יעביר אותו עושרו על דעתו ועל דעת קונו, הוא אולי יישאר עשיר אך לא יהיה מי שימלא את צרכיו הרגשיים.
ההוכחה לכך היא שושנה אוביץ עליה השלום, שבהגיעה לגיל 104 ביקשה מבני משפחתה מתנה מקורית ליום הולדתה:
“אם אתם רוצים לעשות אותי מאושרת, בקשו מכל צאצאי להגיע לתמונה משותפת בכותל המערבי. זו תהיה הנקמה המתוקה שלי בנאצים הארורים שביקשו להשמיד את עמי ומשפחתי”.
כולם הגיעו – כארבע מאות ילדים ונכדים, נינים וצאצאים.
שושנה הביטה בתמונה שהנציחה את האירוע ואמרה אותם מילים שהשמיע ג’ף בזוס לאחר נחיתתו: “זהו היום המאושר בחיי”.
סביב שושנה נקבצו בכותל כארבע מאות בני משפחה ביום המאושר בחייה. רק כעשרים איש המתינו במסלול הנחיתה לאיש העשיר בעולם ביום המאושר בחייו.
מי מהם מאושר יותר – תחליטו אתם.
