כאשר לקתה בִּתו בשיתוק, לא חסך אביה העשיר מאומה כדי למצוא מזור למחלתה. הוא הביא אליה את טובי הרופאים, נדד איתה לבעלי סגולות, אך מכולם שמע אותה תשובה:
“אין סיכוי”.
אשתו ביקשה שייקח את הבת החולה אל הבעל-שם-טוב הקדוש, אך בעלה סירב בתוקף ואמר: “מחלות לא מרפאים בעזרת רבנים. לשם כך נועדו הרופאים”.
כשחדל האיש מדבריו אסף הבעש”ט את המטבעות המפוזרים על שולחנו, פתח את החלון והשליך את צרור המטבעות לעבר הכרכרה החונה בחצר.
אך הרופאים לא עזרו, ולבסוף התרצה האב לגשת אל הצדיק כדברי אשתו.
כשהגיע העשיר לביתו של הבעש”ט שלף מכיס מעילו צרור מטבעות זהב, ועוד בטרם פתח את פיו השליכם על שולחנו.
הבעש”ט שאל לסיבת בואו, והעשיר סיפר כי בתו המשותקת יושבת בכרכרה בחוץ, והודה כי הגיע לקבל ברכה מהבעש”ט למרות שאינו מאמין בכך, ורק אשתו דחקתו לכך, והצהיר שאינו מבין מדוע הסכים לבזבז כך את כספו.
כשחדל האיש מדבריו אסף הבעש”ט את המטבעות המפוזרים על שולחנו, פתח את החלון והשליך את צרור המטבעות לעבר הכרכרה החונה בחצר.
“אין לי צורך בכספך”, אמר לעשיר.
ואז, אל מול עיניו המשתאות של האב, קמה על רגליה בתו המשותקת שהרופאים לא הצליחו לרפא, קפצה מהכרכרה והחלה לאסוף את המטבעות שהתפזרו לכל עבר.
העשיר חיבק בידו האחת את צרור הזהובים שאספה בתו, ובידו השנייה אותה, ושניהם חזרו הביתה בכרכרה. לאשתו סיפר שלא היה זקוק כלל לברכתו של הצדיק, שכן הבת כבר הבריאה מאליה…
סיפור זה שמעתי מאבי מורי הנוהג לספר מדי מוצאי שבת בסעודת מלווה מלכה סיפור חסידי, כיוון שלדבריו זו סגולה גדולה. כיוון שאינני מבין כלל בסגולות, אני מאמין לו.
כשסיים אבי מורי לספר סיפור זה, המשיך שלא כמנהגו לסיפור נוסף. כששאלתי לפשר הדבר, השיב שסיפור זה אינו מופת כלל, ובמוצאי שבת יש לספר מופתים.
“ומדוע אינו מופת?”, שאלתי.
“כיוון שהבעש”ט לא נדרש לקדושתו כדי להעמיד את הילדה על רגליה אלא לחוכמתו בלבד”, הסביר לי אבא. “כשהבחין בתאוות הממון של העשיר, ידע הבעש”ט שאם ישליך מטבעות זהב לעבר הילדה היא תקום לאוספן, גם אם היא משותקת, מפני תאוות הממון השוררת בביתה.
“כה גדולה היא תאוות הממון, שלא ניתן להסתירה מאיש. ובבית ששולטת בו תאוות הממון, נחשב הכסף לקדוש, וכאשר משליכים על הקרקע חפץ קדוש – מייד קמים להרימו.
“אנו יכולים לדרוש מילדינו להתנהג על פי הערכים שאנו חפצים ביקרם”, הסביר לי אבי מורי, “אך כאשר ערכים אלו יתנגשו עם מה שבאמת חשוב לנו, ה’באמת חשוב’ יכריע את שאר הערכים שאנו מבקשים להנחיל”.
כששאלתי היכן כתובים דברים אלה, השיב אבא שהם כתובים בפרשת השבוע.
בפרשת ויקהל מצווה הקב”ה על משה לבחור בבצלאל לבניית כלי המשכן, שנאמר: “רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה׃ וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה׃ לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת” (שמות לא, ב-ד).
מדוע מספרת לנו התורה מי היה סבו של בצלאל? משום שנדרשת מבוני המשכן תכונה ייחודית מלבד מקצועיות: עליהם להיות גם חכמי לב.
“מדוע מייחסת התורה את החוכמה דווקא ללב ולא לראש? משום שחוכמת הלב שונה לחלוטין מחוכמת השכל. חוכמת השׂכל עניינה בכישורי האדם, ואילו חוכמת הלב אחראית לבחירת התחום בו ישתמש האדם בחכמה שבראשו, בחירה שמושפעת באופן ישיר מהשאלה – מהו הדבר החשוב ביותר בחייו של בעל הכישורים.
“בחירת התחום המועדף לביטוי החכמה מעידה על סדרי העדיפויות של החכם, ועל מה באמת חשוב לו בחיים. אם בחר להשתמש בחכמתו לאורם, חכם ייקרא לא רק בראשו אלא גם בלבו. לכן נבחר בצלאל.
“בצוותו על בניית כלי המשכן, מלמד הקב”ה את משה כי האומנים העוסקים בכך נדרשים לעשות זאת לשם שמים, ולא כדי להתפאר בחוכמתם או בעבור השכר שיקבלו.
“אמנם, כדי לעסוק בזהב, בכסף ובנחושת מבלי להסתנוור ממנעמי העושר והכבוד, נדרש האומן לנהל את חייו על בסיס עולם ערכי שבו ישנם ערכים חשובים יותר מעושר וכבוד. אומנים מסוג זה גדלים ומתחנכים בבתים שבהם המחנכים משמשים דוגמה חיה לערכים אלה.
“הקב”ה מזכיר את חור הסב כשהוא בוחר בבצלאל הנכד כדי ללמד את משה היכן למד אותו בצלאל לבוז לעושר ולכבוד: חור ניצב מול המון משולהב שתבע לעשות את העגל, ובז לכבוד המדומה שהיה מנת חלקו לו התפתה לעשות זאת. הוא אף שילם בחייו על אמונתו בה’. ממנו למד בצלאל את סדר עמידת הערכים וחשיבותם.
“כעת אתה מבין מדוע התעקשתי שהסיפור על הבעל-שם-טוב והעשיר אינו מופת?”, סיכם אבא. “הבעש”ט היה חכם לב, וככזה ידע בוודאות כי ילדה המתחנכת בבית שבו כסף הוא החשוב שבערכים, תקום ממקומה כדי לאסוף ממון המפוזר על הקרקע, גם אם היא משותקת ברגליה”.
***
אם איננו מצליחים להקנות לילדינו ערכים שלאורם יילכו, אין טעם לכעוס עליהם. מוטב שנציב מולנו מראה…
