במהלך מלחמת העולם השנייה הבריח רבה של קופנהגן, הרב בנימין זאב יעקובזון זצ”ל, יהודים מדנמרק לשוודיה ובכך הצילם מציפורני הנאצים.
שנים אחדות לאחר מכן, כששהה במנהטן שבניו-יורק, נכנס הרב יעקובזון לחנות כובעים שנקרתה בדרכו כדי לרכוש כובע חדש.
“בעלי ואני לא נוהגים לעשות הנחות ללקוחות אך לכבוד הרב נשנה ממנהגנו. המתן נא רגע ואכנס לבית המלאכה להתייעץ עם בעלי”.
לאחר שבחר בכובע המתאים פנה הרב למוכרת, שישבה מאחורי הדלפק והיתה שקועה בקריאת עיתון, ושאל למחירו.
“שלושים וארבעה דולר”, השיבה המוכרת מבלי להגביה את עיניה. היה זה סכום גבוה באותם ימים.
“חבל. הכובע דווקא יפה מאוד, אך לא תכננתי להוציא סכום כזה”, אמר הרב ופנה לעבר היציאה.
רק אז הרימה המוכרת את עיניה, וכשראתה במי מדובר מיהרה לקום ממקומה וקרבה אליו בהתרגשות.
“האם אתה הוא הרב יעקובזון מקופנהגן?”
“נכון, זה אני. אנחנו מכירים?”
“אולי אינך זוכר אותי, אך בתקופת המלחמה הצלת את חיי. רק בזכותך הצלחתי לברוח מדנמרק לשבדיה. אני חייבת לך את חיי!”, אמרה בהתרגשות והתנצלה על שלא קיבלה את פניו כראוי.
ובעניין הכובע…
“בעלי ואני לא נוהגים לעשות הנחות ללקוחות אך לכבוד הרב נשנה ממנהגנו. המתן נא רגע ואכנס לבית המלאכה להתייעץ עם בעלי”.
הרב המתין. לאחר כמה רגעים חזרה המוכרת.
“התייעצתי עם בעלי והחלטנו לשנות ממנהגנו. נמכור לך את הכובע בהנחה של חמישה דולר”.
***
הסיפור נשמע מופרך לחלוטין. האמנם זהו ערכם של חיים? כך ראוי לניצולת שואה לגמול למציל נפשה? הנחה של חמישה דולר…? את כל חייה היא חבה לו! אך מדובר בסיפור אמיתי לחלוטין.
נשאלת השאלה כיצד אנשים מדרדרים למצב כזה של אובדן שיקול דעת מוחלט. האם מוכרת הכובעים לא חשה בעיוות הזה? נראה שלא, ויש לכך סיבה.
כשהחיים חשובים, כל אשר לו ייתן האדם בעדם; אפילו כובע שמחירו הרגיל שלושים וארבעה דולר. אך כשכסף עולה בחשיבותו על החיים עצמם, יכול לקרות סיפור כה מופרך.
דוגמא לכך מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת קדושים מצווה הקב”ה את בני ישראל במצוות כיבוד הורים, שנאמר: “אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה'” (ויקרא יט, ג).
והדברים תמוהים: מדוע התורה נדרשת לעגן בחוק צו מוסרי הברור מאליו כמעט לכל אדם? האם לא היינו מבינים את הערך המוסרי שבכיבוד הורים מבלי שנצטווינו על כך? האם לא היינו מכבדים אותם גם אלמלא הציווי? ובנוסף, מה פשר הסמיכות בינו לבין הציווי “קדושים תהיו כי קדוש אני” שנאמר קודם לכן (שם, ב)? האם יש קשר בין השניים?
בהחלט.
את החובה המוסרית שבכיבוד הורים אין צורך להציג, היא מובנת מאליה.
השאלה היא – מתי היא מובנת מאליה?
כשאנו מרגישים שהורינו סיפקו לנו את כל מה שאנו זקוקים לו – קל לנו לכבד אותם. אך מה אם הם לא מילאו את כל מחסורנו? ומה אם כיבוד ההורים מתנגש עם דברים אחרים החשובים עבורנו – האם גם אז תהיה מצווה זו מובנת מאליה? האם גם ייקל עלינו לקיימה? גם אז נזכור שהם העניקו לנו את המתנה הנפלאה מכל – את החיים עצמם?
התורה על כיבוד הורים ואינה מסתפקת במוסריות הטבעית בגלל התקופות שבהן משתנים סדרי העדיפויות שלנו, וצרכינו הדחופים-באותה-שעה הופכים לחשובים יותר מעצם החיים שהורינו העניקו לנו. בגלל התקופות שבהן נדמה לנו שהורינו הפכו למעמסה. כדי להזכיר שאף אחד מהדברים החשובים בחיינו לעולם לא יהיה חשוב יותר מהחיים עצמם. והואיל ואת עצם חיינו קיבלנו מהורינו, לעולם עלינו לכבדם, ובכל מצב.
ללמד שמי שהעניק לנו את חיינו ראוי לקבל אפילו כובע בחינם, ולא בהנחה של חמישה דולר…
***
בעקבות שיחה שמסר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל בישיבת מיר בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, כתב לעצמו ראש הישיבה בכמה משפטים קצרים את עיקרי הדרשה:
“ובסיום השיחה אמרנו שני יסודות – ואלה המה: האחד – מה שאמרו חכמינו ז”ל (בבא בתרא י.) שהרוגי לוד אין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתן, ומשום שמסרו נפשם בעד כלל ישראל. וכזה אני אומר על אלה שמוסרים נפשם עבור הצלתנו, שאין כל העולם יכול לעמוד במחיצתן. והחיוב שיש לנו להתפלל עליהם הוא בלי גבול, שהרי רק עבור פותח פתח לחברו אמרו ז”ל ‘נפשו חייב לו’, קל וחומר למי שמוסר נפשו בעדנו, החיוב עלינו בלי גבול הוא”. (נדפס בספר הזכרון למרן זצ”ל, הוצאת מכון ירושלים, עמ’ רט)
מדוע בלי גבול? משום שלא רק את חיינו נתנו לנו, אלא אף את חייהם.
