מרדכי אינו אדם רגיל, וגם לא סיפור חייו. לראשונה פגשתיו בשמחת תורה בסמינר ‘ערכים’. הוא נולד בארגנטינה למשפחה יהודית, אך חרף היותו נצר למגורשי ספרד שלחו אותו הוריו ללמוד בבית-ספר נוצרי. למרות זאת, בגלל שתי שבועות שהשביעה אותו אמו לפני פטירתה, נותר מרדכי יהודי חם וגאה.

עם סיום לימודיו בהצטיינות עלה מרדכי לישראל עם אשתו והחל לעבוד לפרנסתו בתחומים שונים שעל רובם אינו רשאי לספר.

פגישתנו הבאה התקיימה במסע ‘ערכים’ לפולין שאליו הצטרף מרדכי והוא בן תשעים.

כל שהצלחתי לדלות ממנו מסתכם בעובדה שבמשך שנים, בשל תפקידו, נאסר עליו לנוע בכבישי יהודה ושומרון ללא ליווי צמוד.

בגיל 84 החליט מרדכי לעשות לביתו ויצא לגמלאות, וחמש שנים אחר כך החליט שהוא בשל להשתתף בסמינר ‘ערכים’. בקיצור, אדם לגמרי לא שגרתי.

בתום הסמינר החל כרגיל רב-שׂיח. מרדכי עלה לבמה, הודה למארגנים, אמר שנהנה מההרצאות וסיפר שהוא מכבד את המסורת, אך למרות הכל – הוא עדיין אינו בשל להתחיל לקיים מצוות, שכן יש לו כרגע תוכניות אחרות, ואולי בעוד כמה שנים זה יקרה, ו”אז זה יהיה לתמיד”, כדבריו.

פגישתנו הבאה התקיימה במסע ‘ערכים’ לפולין שאליו הצטרף מרדכי והוא בן תשעים.

בהגיענו לליז’נסק רקדנו בהתלהבות, ואז מרדכי התנתק לפתע מן המעגל, משך את ידי ואמר: “כעת אנחנו צריכים לדבר. הגיע הזמן”.

יצאנו החוצה ועמדנו בין הקברים שמחוץ לציון.

“אני לא מאמין שזה קורה לי”, אמר מרדכי, “אתה הרי מכיר אותי. אני אדם דעתן ולא צעיר. יש לי השקפת עולם סדורה ורבת שנים, אבל עכשיו אני מרגיש שהכל מתנדנד, קורה לי משהו וזה קצת מדאיג.

“זה התחיל בשבת בעיר דינוב, כשעליתי לבימת ארון הקודש והודעתי לכולם שאני מתחיל לשמור שבת. עד רגע זה אינני יודע מה דחף אותי לומר זאת. אבל עכשיו אני מפחד. אני מרגיש שאני מאוד רוצה להניח תפילין. זוכר שאמרתי בסמינר שאם אתחיל אי-פעם להניח תפילין זה יהיה לתמיד, ועדיין לא הגיע הזמן? ובכן, עכשיו הוא הגיע. אני בן תשעים, ואני רוצה לחגוג בר-מצווה. קשה לי להאמין שאני אומר זאת, אבל אני מתחיל להניח תפילין. קראתי לך כדי לבשר לך על כך. כדי שתאחל לי מזל טוב. יש לך חלק בזה”.

לא הגבתי. משהו בגרון לא אפשר לי להוציא מילה, ומרדכי המשיך.

“כפי שסיפרתי, אני בן למשפחה מיוחסת שהעדיפה נדודים על חיי עושר. סבא וסבתא עזבו את ספרד רק כדי שלא יאלצו להתכחש ליהדותם. לאמי נשבעתי שאתחתן רק עם יהודייה – וקיימתי. הבטחתי לה שאעלה לארץ ישראל – וקיימתי. כעת אני נשבע שוב: לא אנתק את השלשלת. זה לא יקרה במשמרת שלי.

“אתמול, כשעצרנו להפסקה בתחנת הדלק בין בירקנאו לקראקוב, הייתי רעב מאוד. נכנסתי לחנות הנוחות כדי לקנות משהו, ועל הגריל הסתובבו נקניקיות שמנות ועסיסיות, בדיוק כמו שאני אוהב. הנקניקיות האלה הן חלק מנוף ילדותי. למרות זאת לא הוצאתי את הארנק. הסתכלתי עליהן בפעם האחרונה ונפרדתי מהן. בתחנת הדלק שבין בירקנאו לקראקוב התחלתי לשמור כשרות…

“אני אמנם בן תשעים אבל מרגיש כתינוק שרק התחיל ללכת. קשה לי להסביר זאת, אבל לראשונה בחיי אני מרגיש באמת חופשי. קצת מצחיק שזו ההרגשה דווקא כשמחליטים להיכנס בעול מצוות, אבל זה המצב. ככה אני מרגיש. אולי תוכל להסביר לי למה זה כך? למה דווקא עכשיו אני מרגיש הכי חופשי?”

“התורה בעצמה משיבה על כך”, עניתי למרדכי, “בפרשת השבוע”.

פרשת וזאת הברכה נפתחת בפסוק “וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ” (דברים לג, א) ומסתיימת ב”וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה וגו'” (שם לד, ה-יב)

“האין זה מוזר בעיניך שדווקא בשמחת תורה נקראת הפרשה שבה מוזכר מותו של משה? האם לא היה מתאים יותר לקרוא בשמחת תורה את עשרת הדיברות או את יציאת מצרים? האם יש קשר בין מות משה לשמחת תורה? כנראה. בתיאור מות משה מבקשת התורה להדגיש שני מסרים: אדם אינו אלוה; כל בני האדם הולכים לעולמם – אפילו מי שזכה לקבל את התורה מהקב”ה; ובנוסף, קיומה של תורת ישראל ונצחיותה אינם תלויים באיש, אפילו לא במי שקיבלה מהקב”ה.

“דווקא בשמחת תורה קוראים על מות משה, כדי לזכור כי הרוצה לדבוק בנצח ידבק בתורה ולא בבשר ודם. התורה לבדה היא נצחית. רק חיבור אליה מאפשר להתעלות מעל ממד הזמן ולדבוק בנצח, ואתה ההוכחה לכך, מרדכי. אין עוד ספר בעולם שמסוגל לגמול אנשים בגילך מתאווה לנקניקיות.

“מזל טוב, מרדכי. מזל טוב”.