ה”בלאק פריידי” – יום שישי השחור, הפך עם השנים, ליום הקניות המשמעותי ביותר בארצות הברית, המשמש מדד לא רשמי אך מדויק למצב הכלכלי של אזרחי המדינה.

אלא שאליה וקוץ בה.

אין ספק. הבהלה לקניות מלמדת על יכולת כלכלית, אך לא פחות מכך, על העדר אושר ועל מצבה הנפשי והרגשי של האומה.

וכשיש שיעמום, מתפתח דיכאון. ואז אנו מנסים להפיג אותו בעזרת ריגושים מלאכותיים, שה”שופינג” הוא אחד מהם.

ה”בלאק פריידי” הגדיר מחדש את המושג “קניות” והפך אותו ל”שופינג”. ולכל בר דעת ברור שאין דין “קניות” כדין “שופניג”.

ה”שופינג” כבר מזמן אינו כינוי לקניית לחם וחלב במכולת, אלא לקניות לשם קניות. לא כי צריך. כי רוצים. הוא הפך את הקניות להתמכרות שמוצאת את ביטויה בקניית מוצרים שאין בהם צורך, ושבהרבה מקרים גם לא ייעשה בהם שימוש. קונים כי קונים. לא בשביל הגוף. בשביל הנשמה.

רוצים לדעת אם גם אנו עונים להגדרה “מכורים”? כל שעלינו לעשות הוא להשיב לעצמנו על 7 שאלות שניסחו חוקרים מנורווגיה. ואם אינכם רוצים לדעת משום שאתם חוששים שהתוצאה שתתקבל תקלקל לכם את חויית הקניות, פשוט דלגו.

בכל זאת רוצים? בבקשה:

1. אתם חושבים על קניות כל הזמן? 2. אתם קונים דברים כדי לשפר את מצב הרוח? 3. הקניות שלכם מפריעות לסדר היום או למחויבויות שלכם? 4. אתם קונים יותר ויותר כדי להגיע לאותו סיפוק כמו בקניות הקודמות? 5. החלטתם לקנות פחות, אך עדיין לא הצלחתם לעשות זאת? 6. אתם מרגישים רע אם משום מה לא הצלחתם לערוך קניות? 7. הקניות המרובות שלכם משפיעים לרעה על בריאותכם או מצב רוחכם?

לדעת החוקרים, אם ענינו בחיוב על 4 מהשאלות, אנחנו כנראה מכורים, אך אל דאגה. יש בכך חדשות טובות ורעות.  טובות – שאנחנו לא לבד, ורעות – שישנם חוקרים הדורשים להגדיר את ההתמכרות בה אנו לוקים, כסוג של מחלת נפש.

למה להגדיר? כי “אם נעשה זאת”, קובע פרופ’ מילר – פסיכולוג קליני ומומחה להתמכרות בבית הספר לרפואה של האנובר, בגרמניה, “הדבר יסייע לנו לפתח שיטות טיפול ואבחון טובות יותר”.

אלא שהתמכרות זו חידה של ממש היא.

שאלתם את עצמכם. כיצד פעולה פשוטה והכרחית כמו ללכת לחנות בשביל למלא את הגוף – כמו לקחת מכונית לטיפול במוסך, הפכה לפתע לסוג של חוויה? איך ה”מה שלא צריך לא קונים”, הפך בן לילה לחגיגה של בזבוז? והכי חשוב, למה זה קורה? איזה חוסר ממלאת חווית הקניות שאנחנו נוטים להתמכר אליה?

לחוקרים אין תשובה ברורה. לדעתם, אנחנו מכורים לקניות משום שהקנייה מעניקה לנו תחושת בטחון, או אולי משום שאנו מאמינים שהפריט שקנינו יהפוך אותנו לשמחים ומאושרים יותר, ואולי אנו קונים רק כדי להפוך לבעלים של המוצר בעזרתו נהפוך למיוחדים ושונים.

אנחנו קונים – כדי להיות מאושרים בשל התחושה שרק לנו יש ולאחרים לא, או משום שאחרים מאושרים כי יש להם וגם אנחנו רוצים.

כך או כך, בשאלה אחת החוקרים לא עסקו – והיא – האם ישנו קשר בין העובדה שה”בלאק פריידי” מזוהה דווקא עם ארצות הברית הנחשבת למובילת תרבות החופש המערבית, או שמדובר במקריות? האם קיים הסבר מניח את הדעת, מדוע תופעת התמכרות לקניות מזוהה דווקא עם התרבות ששמה לעצמה למטרה למרוד בכל מגבלה ולהחריב את המוסר הישן?

על שאלות אלו השיב הפרופסור ויקטור פרנקל.

לדעתו, קידוש החופש האישי בחברה המערבית, הוביל למצב בו בשם החופש הקדוש, הכל מותר, וכשהכל מותר, אין לנו תביעות או דרישות מעצמנו.

אם בשם החופש, כל מה שאני רוצה, נחשב למותר וראוי כל עוד אינו על חשבון אחרים. אם בשם החופש, כל מה שאני חושב, נכון, רק בגלל שכך אני חושב. אמנם יש חופש, אך הוא חופש בו אין לנו דרישות מעצמנו. וכשאין דרישות, אין מתח. וכשאין מתח אין ריגוש. וכשאין ריגוש יש שיעמום. וכשיש שיעמום, מתפתח דיכאון. ואז אנו מנסים להפיג אותו בעזרת ריגושים מלאכותיים, שה”שופינג” הוא אחד מהם.

זהו פרדוקס החופש.

מצד אחד אנו נלחמים למען החופש כדי שנוכל לחיות ללא גבולות והגבלות בהתאם לרצוננו. מצד שני, כשהוא מגיע ולפתע הכל מותר, שוב אין מתח, התענוג פוחת, ואז, אנו נסים מן החופש שכל כך ציפינו לו, ושבים להשתעבד לריגושים רק כדי למלא את מה שהחופש לא הצליח.

אז מה בכל זאת עושים? עורכים היכרות עם החופש.

על פי רבי יהודה לייב אשלג זצ”ל, הנטיות לחופש ומרדנות הטבועות בנו, אינן שליליות כלל כפי שהורגלנו לחשוב.

הן חיוביות משתי סיבות. גם בשל המקור ממנו הן נובעות, וגם בשל התפקיד שלמענו זכינו בהן.

לדעת בעל ה”סולם” השאיפה לחופש והמרדנות, הן תופעות לוואי של הנשמה.

הנשמה חלק אלוקה ממעל היא, ומשום שמ”מעל” היא מגיעה. ממקום שאינו מוגבל בזמן ומקום, בחוקים ובכללים, כשהיא יורדת לעולמנו, שכל מהותו הגבלות וסייגים, חוקים וכללים, היא מעוררת אותנו למרוד בהם ולפרוץ אותם.

אנו נאבקים בכל מה שמגביל אותנו בשל היות הנשמה שבנו בלתי מוגבלת, ועל כן, היא שמעודדת אותנו להיאבק בכל מי ובכל מה שמאיים על תחושת החופשיות המאפיינת אותה.

זו הסיבה שאנו משתעבדים לקניות.

אנו משתעבדים משום שאנו סבורים שאנו חפצים במוצרים אלו, ולכן לא זו בלבד שאנו לא מתנגדים להשתעבדות זו, אלא נלחמים בכל תוקף באלו המבקשים להגביל את רצוננו.

המלחמה בהשתעבדות תפרוץ ביום בו נגלה ש”אנחנו” כלל לא רוצים לקנות. שאנחנו קונים רק כי המעמד, התרבות, והצורך בריגוש מכריחים אותנו לעשות זאת. וכשזה יקרה, יתרחש מהפך.

או אז נלחם באלו המכריחים אותנו לקנות, באותה דביקות בה נלחמנו במי שביקש למנוע זאת מאתנו.

כולנו מרדנים וזה טוב. כולנו נאבקים במי שמנסה להגביל אותנו וזה מצוין. ההבדל בינינו נעוץ בשאלה במי אנחנו מורדים. או יותר נכון, בהבנה, מי מבקש להגביל אותנו.

גם על פי תורת ישראל, וגם על פי החברה המערבית האדם נולד משועבד, ושואף לחופש. אלא שלדעת החברה המערבית, האדם נולד משועבד לחברה, ועל כן הוא נלחם במוסכמות שקבעה כדי לצאת לחופשי, בעוד על פי תורת ישראל, נולד האדם כשהוא משועבד ליצריו ולנטיותיו, והוא יוצא לחופשי כשהוא מנצח אותם וגובר עליהם.

אין ויכוח בין תורת ישראל לחברה המערבית. לדעת שניהם החופש הוא אידיאל אנושי. המחלוקת בינינו לבינם נעוצה בהגדרת החופש.

על פי החברה המערבית המלחמה ברצון החברה וההשתעבדות לרצון העצמי נחשבת לפסגת החופש, ועל פי תורת ישראל אין שיעבוד גדול מהשתעבדות האדם ליצריו הטבעיים, שכן יש לך משועבד גדול מזה שאינו מכיר בשעבודו?

האם ניתן להכריע עם מי הצדק? בהחלט. בשביל זה יש שופינג, והוא יוכיח.

אם אנו חפצים רק במה שאנו צריכים, זהו סימן מובהק שהשתחררנו מן היצרים הטבעיים ששיעבדו אותנו מרגע לידתנו, אך אם אנו זקוקים למותרות כדי להגיע לריגוש, סימן מובהק הוא שמרדנו רק כדי להשתעבד לעצמנו, ושאנו עדיין משועבדים לחברה המכתיבה לנו מה לרצות ומה לקנות כדי למלא את הריק שנוצר עם ביטול הגבולות, וזאת למרות שאנו מצהירים קבל עם ועולם שאנו מורדים בה ובתכתיביה.

השאיפה לחופש והמרדנות הוטבעו באדם בידי ההשגחה, כדי שימרוד בטבעים איתם נולד, יתגבר עליהם ויזכה לחוש את העונג שבחופש אותו הביאה עמה הנשמה ממרומים. אך במקום זאת, בחרה החברה המערבית להשתמש בשאיפה נעלית זו, כדי למרוד בדיוק באותן מגבלות שנועדו לשחרר את האדם מיצריו ולהוציאו לחופשי, רק כדי להתמכר אליהם.

זו הסיבה שלמרות שרוממות החופש בגרוננו, הפכנו משועבדים לריגושים. בחרנו בחופש כדי להתענג עליו, ולשם כך מרדנו והחרבנו, אך כשהחופש המדומה הגיע, נעלם המתח, והעונג המיוחל נפח את נשמתו, וכדי למלא את חסרונו, בחרנו להשתעבד לריגוש.

מקורו של יסוד זה מופיע  בפרשת השבוע.

בפרשת תולדות מתארת התורה שני עוברים המבקשים למרוד במגבלות הטבע, ולצאת לחופשי ממאסרם ברחם אמם. יעקב ועשיו. שנאמר: “ויתרוצצו הבנים בקרבה”.

על השאלה מדוע התרוצצו יעקב ברחמה של רבקה, משיב רש”י בשם המדרש, וזה לשונו: “רבותינו דרשוהו לשון ריצה. כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי עבודה זרה, עשיו מפרכס לצאת. דבר אחר: מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות:

וכאן עולה שאלה. איך זה שכבר ברחם אמם מתגלה ההבדל בין יעקב לעשיו? כמו כן, מדוע עשיו רוצה לעבוד עבודה זרה ויעקב ללמוד תורה? ועוד, מפני מה העניקו חז”ל שתי תשובות שונות להתרוצצותם? מדוע יעקב ועשיו ממהרים לצאת, והרי כל החיים לפניהם?

על כך משיבה התורה בהמשך הפרשה, שנאמר: “ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים”.

בפסוק זה, משיבה התורה על שאלותינו.

יעקב ועשיו מסמלים את שתי הגישות השונות המגדירות את העצמאות האנושית. על פי שתיהן, על האדם למרוד ולחצות גבולות, כדי לממש את עצמו ולהפוך לאדם חופשי ועצמאי. ומשום כך, גם ליעקב וגם לעשיו, אין סבלנות. הם מפרכסים לצאת מרחם אימם כדי למרוד בחוקיות המגבילה אותם.

ההבדל ביניהם נעוץ בהגדרת העצמאות. בעוד עשיו מסמל את המורדים בכללים כדי להשתעבד לעצמם, יעקב מסמל את המרידה בטבעו האנושי כדי לצאת לחופשי. בעוד עשיו מסמל את אלו  שפסגת עצמאותם מתגלה בהשתעבדות לנטיות איתם נולדו, יעקב מסמל את אלו שעצמאותם נמדדת  בהתגברות על אותן הנטיות בדיוק.

זו הסיבה שהתורה מדגישה שכבר ברחם אימם נאבקו יעקב ועשיו. הרחם הוא המקום שבו נבנות הנטיות המולדות ואין ראוי ממנה לסמל את החוליה המורישה נטיות אלו מההורים לילדיהם.

המלחמה ביניהם התחילה שם, משום שההבדל בין הגישות נעוץ ביחס של הנולדים לנטיות עמם נולדו.

יעקב שמרד בטבעים שהוטבעו בו, התגבר עליהן והפך ליושב אוהלים, ועשיו שמרד באלו שדרשו ממנו להתגבר על נטיותיו, בחר להשתעבד להם והפך לאיש שדה חופשי שאף אחד לא מחליט עבורו.

יעקב מבקש לצאת לבתי כנסיות בהן לומדים שחופש נקנה בהתגברות על הנטיות הטבעיות, ועשיו לבתי עבודה זרה שם משעבדים את הרוחניות לנטיות החומריות.

איזו שיטה ניצחה? גם זה מופיע בפרשה.

לאחר שיצחק מברך את יעקב, מגיע עשו כדי לזכות בברכות ולמלא את חייו בעונג הנגזר מהן, וכשמתברר לו שהפסיד אותן, זועק עשיו זעקה גדולה ומרה.

מדוע? משום שעשיו ידע יותר טוב מכולם, שחופש לבד לא מספק את העונג המקווה. כי הוא ידע יותר טוב מכולם, עד כמה הוא זקוק לברכות כדי להתענג.

והכי חשוב? כי אז התברר לו שדווקא זה שמרד בנטיותיו ולא במצוות, הוא המאושר האמיתי.

שבת שלום.