כשהיימן בראון היה רק בן 27 הוא קיבל לידיו תפקיד אחראי וחשוב, להיות אחד ממנהלי העבודה של הקמת “מרכז הסחר העולמי” ומגדלי התאומים במנהטן.
מידי יום במהלך אחת עשרה שנים מאושרות על הכבוד שנפל בחלקו, היימן בראון בילה את זמנו באתר הבניה המפורסם והשאפתני, ובסיומם עמד על תילו כלוב מתכת ובטון שנחשב באותם ימים למבנה ייחודי והחזק מסוגו בעולם.
“אם היית שואל אותי באותם ימים כמה זמן יידרש כדי לפרק את הבניינים שאני מכיר יותר טוב מכולם, הייתי מעריך אותו בשלוש או ארבע שנים.
אחרי קריסת המגדלים במתקפת הטרור ב – 11 בספטמבר הגיע בראון לישראל בעשור השביעי לחייו, ועלה לירושלים כדי לחפש את הקב”ה.
כשהוא נשאל מה גרם לו לשינוי, בראון סיפר.
“אם היית שואל אותי באותם ימים כמה זמן יידרש כדי לפרק את הבניינים שאני מכיר יותר טוב מכולם, הייתי מעריך אותו בשלוש או ארבע שנים. אין לך מושג כמה מקדמי הגנה בטיחותיים נלקחו בחשבון בזמן שבנינו אותם.
אבל כשהחלה המתקפה, ישבתי מול הטלוויזיה וכשהבניינים החלו לקרוס הסתכלתי בשעון. תוך 11 שניות הם הפכו לאבק, ואז הגיעו התובנות.
טוב. לא, לא מיד. זה לקח קצת זמן. ההלם התסכול והאבל על המתקפה האכזרית ועל ההרוגים הרבים, לא אפשרו להם לצוף מיד. אבל אחרי כמה ימים הם בכל זאת הגיעו. לא הייתי יכול להתעלם מהם.
מגדלי התאומים היו בעיני ובעיני אמריקאים רבים, סמל ליציבות ועוצמה. היתה להם נוכחות. היתה להם אמירה. כל מי שהביט בהם שמע אותם אומרים, אנחנו כאן כדי להשאר. אי אפשר להתעלם מאיתנו. ואז ב11 שניות הם נעלמו? ומה עם החיים? זה לא אותו דבר? לכן הגעתי לירושלים. כשמחפשים חומר ועולם הזה, יש מזה הרבה במנהטן, אבל כשמחפשים רוחניות ונצח, זה רק בירושלים.
חשבת על זה? מצד אחד אנחנו נחשפים לאורך כל חיינו למוות ושכול, אבל מצד שני אנחנו כל כך מנותקים מזה ובטוחים שלנו זה לא יקרה. כי אנחנו הרי כאן בשביל להשאר. כי הרי יש לנו נוכחות. יש לנו אמירה. אבל אז, כשהחיים מתחילים לברוח לך מהידיים, אתה פתאום מגלה שהם נגמרים הרבה יותר מהר ממה שחשבת, והמחשבות האלה, הם גרמו לי לשאול את עצמי, מה אני עושה עם יתרת חיי. לכן הגעתי לישראל. כדי להשקיע את מה שנשאר בדברים שנשארים לתמיד.
אז נכון חברים. לא כל אחד מאיתנו בונה את התאומים, אבל בכל זאת, לכל אחד מאתנו יש את התאומים שלו. את מה שהוא בנה בעמל ובמאמצים, וגם את מה שהתמוטט וכשל.
אתם מכירים אדם שאין בו חרטות? שאין בו צער על בחירות לא נכונות בחיים? על טעויות שעשינו מתוך ראיית הווה בלבד. אם זה בזוגיות. בעבודה או בבין אדם לחברו?
אתם מכירים את המשפט “אם היו מחזירים אותי לאחור הייתי עושה את זה אחרת או טוב יותר? אם כן, אז גם לנו יש את התאומים שלנו, בהבדל אחד. זה לא התאומים. זה החיים שלנו.
האם ישנה דרך להינצל מהאכזבות האלה? מסתבר שכן והיא מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת קדושים שמלאה במצוות, מופיעה מצווה מאוד מוכרת שיכולה לעזור לנו לא להחמיץ את החיים, שנאמר: “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך אני ה'”.
שאלתם את עצמכם מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו? מפני שיבה תקום ויראת מאלוהיך? והדרת פני זקן אני ה’? מה, מי שלא ירא את השם לא מכבד זקנים? מפני שיבה תקום והדרת פני זקן זה יפה מאוד וגם אנושי, מה הקשר בינם ובין ויראת מאלוהיך אני ה’?
והתשובה לכך היא הדרך למנוע מעצמנו את החרטות והאכזבות על הבחירות בחיינו כפי שמבאר רבי חיים בן עטר בפירושו אור החיים על התורה וכך הוא כותב: “גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, וירמוז, והדרת פני זקן, פירוש, זקנת עצמו. על דרך שאמרו חז”ל – אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו”.
חשבתם פעם שואל רבי חיים בן עטר מה גורם לנו לאכזבה מהבחירות שלנו בחיים? מה גורם לנו להתחרט? דבר אחד. אנחנו לא לוקחים בחשבון ההווה את העתיד. אנחנו מקבלים החלטות כאילו אין מחר. ואז כשמגיע המחר וההווה הופך לאתמול אנחנו מבינים את הטעות אבל אז כבר מאוחר מידי.
אם אנחנו רוצים להצליח בחיים, קובע האור החיים, אנחנו צריכים להציב לעצמנו את העתיד בהווה ולקבל החלטות לאורו.
לכולנו יש שאיפות, מלמד האור החיים, ולכולנו יש גם חלומות. אבל כדי להגשים אותם אנחנו צריכים לקבל החלטות, לא כמו כאלה שרוצים להגיע, אלא כמו כאלה שכבר הגיעו. לקבל החלטות כאילו אנחנו כבר שם.
עני שרוצה להיות עשיר אבל מקבל החלטות כמו עני, לא יהיה עשיר. גאוותן בהווה שרוצה להיות עניו בעתיד, צריך קבל החלטות בימי גאוותנותו, כאילו הוא כבר עניו. הוא צריך לשאול את עצמו, אם כבר הייתי עניו איך הייתי מגיב, אם כבר הייתי עשיר איך הייתי מגיב, אם כבר הייתי תלמיד חכם או אדם שלם במה הייתי בוחר ואיך הייתי מחליט, וזהו שנאמר בפסוק “והיו עיניך רואות את מוריך”.
לראות תמונות של רבנים וצדיקים מול העיניים זה יפה וחינוכי, אבל במילים האלה טמון סוד ההצלחה בחיים.
במילים האלה הנביא מלמד שמי שרוצה להגיע למדרגה של אלו שבתמונה, הוא חייב לשאול את עצמו בכל החלטה שהוא נדרש להחליט, איך אלו שבתמונה היו מחליטים, וכך אולי יום אחד יתלו גם את התמונה שלו.
בפסוק מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, מלמד רבי חיים בן עטר, התורה מלמדת אותנו איך נוכל להגיע למצב שבו לא נתחרט על בזבוז החיים.
אם אתה רוצה להגיע למצב שיכבדו אותך בימי שיבתך, תהדיר את פני הזקנה עוד כשאתה צעיר. תקח אותה בחשבון. תקבל את ההחלטות שלך, לא על בסיס ההווה הצעיר המפתה והחולף, אלא לאור השאלה, אם הייתי כעת בן שבעים מה הייתי מחליט.
לכן נאמר בסוף הפסוק הכל כך מוסרי ואנושי הזה, ויראת מאלוהיך אני ה’. למה? כי כדי לקחת בחשבון את העתיד והזקנה, ולהתגבר על התחושה שאנחנו כאן כדי להישאר. אבל בשביל להרגיל את עצמנו לחשיבה עתידנית שכזאת אנחנו נדרשים למידת היראה. ליראת השם שתזכיר לנו את מה שהתאומים לימדו את היימן בראון.
שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, והוא משול לחרס נשבר ולרוח נושבת ולחלום יעוף, ורק בגלל זה כדאי לו להשקיע את חייו במה שנשאר לנצח ולא במה שקורס באחת עשרה שניות.
ועוד מילה לסיום.
אחרי אחד הסמינרים של ערכים בחול, הלכתי לבקר קרובי משפחה שירדו מהארץ כדי להגשים את חלום החיים. והם הגשימו אותו. לפחות בצד החומרי.
כשישבתי אצלם התעניינה האישה במשפחה שלי באשתי ובילדים שלי, ואז כל הזוהר והנוצץ נעלמו ברגע אחד.
אתה יודע היא אמרה לי. כשהייתי יכולה ללדת, לא רציתי יותר משני ילדים כי חששתי שזה יפגע לי באיכות החיים. אבל היום כשאני יודעת שטעיתי אני כבר לא יכולה ללדת.
אלא שאז התאומים עוד לא קרסו לא היה לי מה לענות לה, אבל היום?
