כשהרמקול הכריז – מספר 106 לחדר 21 נכנסה אשתי לחדרו של הרופא. עיניו היו אדומות ממאמץ ועצומות למחצה מרוב עייפות.
מתוך נימוס היא שאלה אם הכל בסדר ואם צריך לקרוא לרופא, והרופא חייך בלאות.
“זה מאוד מפחיד, הסכמתי, “אבל זה לא מתוך רוע. רופאים הם אנשים רגישים בדיוק כמונו…
“לא צריך רופא” ענה והתנצל, “אני זקוק למנוחה. בדרך כלל אני מצליח להסתיר את עייפותי מהמטופלים, אך הפעם זה כבר מעבר ליכולותיי.
“אינני יודע אם את מכירה בכך, אך רופאים במערכת הבריאות הציבורית במדינת ישראל עובדים במשמרות לא אנושיות ובתורנויות ארוכות, שמתישות אותם ופוגעות ביכולתם המקצועית.
“האם העייפות משפיעה על שיקול דעתנו? בהחלט. היא לא רק פוגעת ביכולת המקצועית, היא הופכת אותנו באיזשהו מקום לאנשים אטומים שפועלים כמו רובוטים.
“לא שאנחנו באמת כאלה, ממש לא, אך העייפות משפיעה על תפקוד המוח. החשיבה של אדם עייף פחות ממוקדת וזה מדעי. אדם עייף פחות מחובר לסביבה, והכי גרוע, שהוא גם פחות רגיש.
“אני חוזר כעת ממשמרת של 30 שעות בבית חולים, כשבמהלכה, המקום היחיד שאני יכול להניח עליו את הראש כדי לתפוש הפוגה למנוחה בין חולה לחולה הוא כורסה קטנה כמו זו שעומדת כאן בצד, וזה משפיע.
“לא כל כך נעים לי לספר, אך הבוקר בשעה 05:00 כשאני כבר מתארגן לצאת הביתה בסוף המשמרת, הגיע לבית החולים אמבונלס, שבתוכו אדם שהיה מעורב בתאונת דרכים.
“את יודעת מה עבר לי בראש? זה אולי נשמע נורא, אך אמרתי לעצמי שאם מדובר בפצוע קשה, אני מעדיף שימות! למה? כי אם הוא לא ימות, אאלץ לפתוח למענו חדר ניתוח ולטפל בו ואני כבר בדרך החוצה.
“את מבינה מדוע אני נראה כך? זו לא רק העייפות, זה בעיקר המצפון שמייסר אותי על מי שהפכתי להיות. העייפות המתמדת שוחקת אותנו, וכשנשחקים, גם קדושת החיים נדחית מפני השינה.
כששבה הביתה נסערת, סיפרה לי אשתי על המונולוג המצמרר של הרופא.
“זה נראה לך הגיוני, אהרן? היית מאמין עליו? אנחנו הרי מכירים אותו שנים. הוא רופא מצוין ובן אדם לא פחות. איך קורה דבר כזה? שרופא יתפלל שחולה ימות רק כדי שהוא יוכל ללכת הביתה? זה לא מפחיד? מה קרה לאנושיות שלנו?
“זה מאוד מפחיד, הסכמתי, “אבל זה לא מתוך רוע. רופאים הם אנשים רגישים בדיוק כמונו, אלא שהעומס והשחיקה הופכים אותם לכאלה.
זה קורה לא רק לרופאים. השחיקה פוגעת בכל תחום מקצועי, אפילו בטייסים. ההבדל שבטיסה זה פחות מפחיד כי הטייס טס אתך, ואם הוא עייף הוא מסכן גם את עצמו, אך ברפואה, העייפות של הרופא מסכנת רק את המטופל.
זה קורה בכל תחום, האם ניתן להשוות את התעוררות הרגשית של בעל תשובה בן 30 שמתפלל בפעם הראשונה, לזו של אדם בן שלושים שמתפלל בפעם ה 20,000?
האם ניתן להשוות את עולמו הרגשי של מחנך בן 28 שמגיע לכיתה ב 08:00 בבוקר כשהוא חדור התלהבות ותחושת שליחות, למחנך שעושה זאת כבר 50 שנה? ככה זה עם שגרה. היא שוחקת. וכשנשחקים מפסיקים להרגיש. וכשמפסיקים להרגיש הופכים לרובוטים, ובגלל שרובוטים לא מרגישים, הם לא מרגישים חסרון בכך שאינם מרגישים. ואם אנחנו כאלה, מדוע שהרופאים יצאו מכלל זה?
בשונה ממך, אינני מתפלא שרופאים נשחקים, מה שמפליא אותי זו העובדה שלמרות השחיקה הרופא שביקרת אצלו עדיין חש ייסורי מצפון על כך שאינו מרגיש, מה שמעיד על כך שהוא נותר בן אדם.
ואיך מתמודדים עם שחיקה? שאלה אשתי. האם ישנה דרך לנצח אותה? היא הרי משפיעה גם עלינו.
בהחלט, עניתי. הדרך לניצחון עוברת בפרשת השבוע.
בפרשת ראה מצווה הקב”ה את משה להזהיר את בני ישראל על קיום המצוות, ובעיקר על ההשלכות של בחירתם. שנאמר: “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה”.
אלא שפסוק קצר זה למרות בהירותו ופשטותו, מעורר כמה שאלות.
האם רק “היום” הוא נותן לפני בני ישראל את המצוות? הם הרי קבלו אותה 40 שנה קודם לכן במעמד הר סיני. מדוע אפוא אומר להם משה “אנכי נותן לפניכם היום”? וחוץ מזה מה פשר ה”ראה אנכי” המופיע בתחילת הפסוק? האם לא נכון יותר היה לכתוב “ה’ נותן לפניכם”, בלי ה”אנכי” ובלי ה”ראה”?
ממש לא.
בניסוח פסוק זה, משה רבנו מגלה לבני ישראל את השיטה בעזרתה ניתן להתגבר על השגרה והשחיקה בעבודת השם ובקיום המצוות, שיטה שבעזרתה נוכל לשמר את הריגוש שלנו מקיום המצוות לאורך זמן.
בפסוק הזה מלמד משה, שרק מי שיצליח לבודד את ההווה מן העבר והעתיד, יזכה לחוש בכל יום מחדש את ההתלהבות וההתחדשות בעבודת ה’, כאילו הייתה זו לו הפעם הראשונה.
נכון, מלמד משה את בני ישראל, לא “היום” קיבלתם את התורה אלא לפני 40 שנה, אם תחפצו להרגיש חדשים כל יום, עליכם לחיות כל יום את אותו יום בלבד. לחשוב בכל יום כאילו היה זה היום היחיד בחייכם. כאילו זהו היום האחרון.
וזה עובד? שאלה אשתי.
תגידי את, השבתי.
אם מודיעים לאדם שנותרו לו 24 שעות לחיות, האם אין הוא משנה את תכניותיו? נסי לדמיין לרגע איך נראית תפילה של אדם שיודע שזו תפילת מנחה אחרונה בחייו? איך נראית הנחת תפילין של אדם כזה? האם השחיקה תכריע אותו? האם תפילותיו לאורך חייו יפגעו בהתרגשותו? באיזו כוונה נשקו יהודים את המזוזה כשנלקחו לרכבות בדרכם אל הבלתי נודע?
וזהו שאמר רבי אליעזר: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס. ושוב יום אחד לפני מיתתך.”
במבט ראשון אולי נראה כאילו אין קשר בין הדברים, אך יש ביניהם קשר הדוק.
בדבריו אלו מלמד רבי אליעזר, שאם אדם חפץ לא לכעוס על אף אחד, ושכבוד חברו יהא חביב וחשוב בעיניו ככבוד עצמו, עליו לחיות את “היום” בלבד. לחיות את ההווה תוך ניתוק מהעבר והעתיד. להרגיש כאילו היה זה היום היחיד והאחרון בחייו. וזהו “ושוב יום אחד לפני מיתתך”.
אם תרגיש בכל יום כאילו זה היום האחרון בחיים שלך, שהוא “יום אחד לפני מיתתך” שוב לא תכעס, וגם לא יהיה לקשה לך לכבד את חברך, משום שביום האחרון בחיים שום דבר אינו מכעיס עוד, וגם אין קושי לכבד ביום כזה כל אדם.
לכן משה אומר לבני ישראל “ראה אנכי נותן לפניכם היום“. ללמד שמי שחי את “היום” בלבד, יחוש גם אחרי 40 שנה כאילו היום הזה ממש קיבל את התורה.
“זה יפה” הסכימה אשתי, אך האם זה מה שיציל את הרופאים משחיקה?
“בהחלט”, עניתי. נסי לדמיין מה קורה לרופא, כשמודיעים לו בהפתעה שזהו היום האחרון שבו הוא משמש כרופא. האם לא ייצא מגדרו כדי להציל חיים? האם לא יעשה מעבר ליכולתו כדי להציל את חייו של החולה בו הוא מטפל? הרי מדובר בחולה האחרון שהוא זוכה לטפל בו.
נו… אז אם זה כל כך פשוט ונכון, למה זה לא מצליח לנו? שאלה אשתי. “למה בכל זאת כל כך קשה לנו לחיות רק את היום?
בגלל ה”אנכי” השבתי.
לא לחינם נכתב בפסוק “ראה אנכי נותן לפניכם היום”, הוא מנוסח כך כדי ללמד שכדי לזכות לחיות את היום כאילו היה זה היום האחרון, נדרש מן האדם שיהיה ה”אנכי” לפני “היום”. שיהיה ה”אנכי” אל מול עיניו תמיד. שמציאות ה’ תהיה ברורה לו, לא רק בשכלו, אלא בעיקר בלבו. ואם כך יהיה הוא יחוש כל יום כאילו היה זה היום האחרון והיחיד בחייו,
זו גם הסיבה ש”ברכה וקללה” מופיעים בפסוק, כדי להזהיר את האדם משימוש לא זהיר בשיטה זו.
אדם שחווה את היום כאילו היה זה יומו האחרון, יכול לבוא לידי לשתי מסקנות הפוכות זו מזו, האחת ברכה והשניה קללה.
מצד אחד, אם זה היום האחרון עליו לנצל אותו עד תום כדי לעשות את מה שנכון וראוי וטוב, אך מצד שני, הוא יכול גם להגיע למסקנה הפוכה, אם זהו היום האחרון בחיים, לשם מה להתאמץ, הרי בין כה וכה אין מחר, ואם אין מחר מדוע לא לחטוף מן העולם את מה שעוד לא חטפנו ממנו.
מצד אחד, מי שחי את היום יכול להגיע ל”ושוב יום אחד לפני מיתתך” – וזו ברכה, וצד שני אפשר לו לבוא לידי “אכול ושתו כי מחר נמות” – וזו קללה.
מה שיקבע בסופו של דבר באיזו אפשרות נבחר זהו רק “האנכי” שבתחילת הפסוק.
מי שה”אנכי” ניצב מול עיניו שב בתשובה בכל יום כאילו היה זה יומו האחרון, אך מי שסילק את ה”אנכי” מחייו יסיק מן הסתם את המסקנה ההפוכה.
ומה קובע אם ה”אנכי” יהיה בחיים שלנו או יסתלק מהם? שאלה אשתי.
בזה אף אחד לא מתערב לנו, השבתי. את זה אפילו משה השאיר לנו להחליט בעצמנו.
שבת שלום.
