פרס השירות לציבור של קרן לסקר מוענק מדי שנה בארצות-הברית לאדם או ארגון ששירותו הציבורי תרם תרומה משמעותית למחקר הרפואי, והשפיע על בריאות הציבור.
בשנת 1983 זכה בו ד”ר שאול קרוגמן “בשל סדרת מחקרים ארוכה ואלגנטית, שהובילו בסופו של דבר לפיתוח יישומים נגד צהבת, חצבת ואדמת”.
למרות מחקרו השנוי במחלוקת, אין ספק שד”ר קרוגמן החשיב את עצמו לאדם טוב ומוסרי שביצע את מחקרו מתוך דאגתו למין האנושי, ולדעתו גם מתוך מידת הנתינה והחסד.
המחקר המדובר, שאותו תארו כאמור חבר השופטים כ”ארוך ואלגנטי”, נערך בין השנים 1964 ו-1958 במוסד לילדים פגועי מוח בסטטן איילנד, ובמהלכו ביצע חתן הפרס היוקרתי ניסויים בילדים חסרי ישע ובתינוקות עם לקויות שכליות. הוא הזריק לילדים וירוס חי של צהבת, והחדיר הפרשות נגועות למזונם. כל זאת כדי לקדם את הרפואה, ולתרום “תרומה משמעותית לאנושות”.
המחקר פורסם בשנת 1967 בכתב-עת רפואי נחשב ביותר בארצות-הברית, ועורכו האלגנטי שהתפעל ממנו ציין כי הוא תרם תרומה חשובה לידע על אודות הצהבת, וכי לא ניתן היה ללמוד זאת ללא שימוש שנעשה בתבונה בבני אדם, אגב ניסוי מבוקר בקפידה.
למרות מחקרו השנוי במחלוקת, אין ספק שד”ר קרוגמן החשיב את עצמו לאדם טוב ומוסרי שביצע את מחקרו מתוך דאגתו למין האנושי, ולדעתו גם מתוך מידת הנתינה והחסד. וכאן בדיוק טמונה הבעיה.
ממחקרו של ד”ר קרוגמן מתברר שלא רק יצרים שליליים ומשחיתים זקוקים לגבולות, גם מידות טובות צריך להכפיף לכללים והגבלות. המחקר מוכיח כי ללא גבולות וכללים ברורים – גם רצון להיטיב עלול לחולל הרבה רע בדרך אל הטוב הנכסף.
היכן מופיעה אמת מידה זו? בפרשת השבוע.
בפרשת תרומה מצווה הקב”ה את משה להקים את המשכן, ובמרכזו להציב את ארון הברית, בתוך קודש הקודשים, כשעליו שני כרובים מסוככים בכנפיהם ופניהם איש אל אחיו.
ציווי זה מעורר כמה שאלות: מדוע יש להציב על ארון העדות דווקא כרובים? ומדוע דווקא בקודש הקודשים? מה החשיבות בכך שפניהם מכוונות איש אל אחיו? והכי חשוב – מדוע התורה שניתנה בסיני שוכנת תחת הכרובים ולא מעליהם?
תשובה: כדי להציל את העולם ממחקרים אלגנטיים מהסוג שערך ד”ר קרוגמן.
בציווי על עשיית הארון וסדר העמדת הכרובים בקודש הקודשים, מלמד הקב”ה את משה מהי אמת המידה של הנתינה החיובית.
הכרובים מסמלים את מידת הנתינה וההשפעה ולכן הם סוככים בכנפיהם זה לעומת זה ופניהם מכוונות איש אל אחיו. כדרך המאצילים והמשפיעים.
מסיבה זו הקב”ה מצווה את משה להציב אותם בקודש הקדשים – המרכז הרוחני של עם ישראל, כדי להורות על חשיבותה העצומה של מידת הנתינה. בדיוק בשל כך מטיל הקב”ה על משה ציווי נוסף, לאחר הציווי על הנחת הכרובים מעל הארון: “וְאֶל־הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת־הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ” (שמות כה, כא).
ללמד את בני ישראל שגם מידת הנתינה הנאצלת צריכה להיות כפופה לקוד מוסרי וערכי.
בציווי הנחת התורה מתחת לכרובים, מלמד הקב”ה את משה שללא תורה אלוקית, בשם מידת הנתינה הנאצלת והחשובה ניתן להצדיק גם את האכזריות הגדולה ביותר. זהו שכתב רבנו עובדיה ספורנו: “כי בעדות שהם הדיברות – נמצאים כללי החלק העיוני והמעשי”.
בציווי על בניית הארון, מלמד הקב”ה את משה כי נתינה מופשטת כשלעצמה היא חסרת ערך. מה שיקבע את חשיבותה הוא הבסיס שעל-פיו היא מופעלת. הסיבה המניעה את מידת ההשפעה.
אם הכרובים המשפיעים בכנפיהם זה לזה ניצבים מעל ארון שיש בתוכו עדות, זוהי השפעה חיובית. אך אם הנתינה מבוססת על ארון ריק או על ערכים אנושיים- היא מסוכנת מאוד -פעמים אף יותר ממידת הנטילה.
בפרשת השבוע מלמדת התורה כי בטרם אנו הופכים לכרובים משפיעים, עלינו לשאול את עצמנו: על פי איזה ארון אנו מנהיגים את מידת הנתינה – ארון שיש בו עדות אלוקית או ערכים אנושיים גמישים? האם רצוננו להיטיב מבוסס על תורה משמים, או על צו מצפוני הנתון לשינויים?
הוכחה לכך מופיעה בעיתון שיצא לאור מטעם אוניברסיטת ויומינג, וזו לשונו המדויקת: “חיי אדם הם כאין וכאפס לעומת תגלית מדעית חדשה”.
ככה זה כשכרובים משפיעים ניצבים על ארון ריק.
