עוד לפני שהגיע אלי, כבר בשיחת הטלפון הבנתי מיוסי שהחיים שלו לא דבש, אך כשהגיע התברר מהר מאוד שמצבו חמור הרבה יותר.
“מאז שאני זוכר את עצמי”, סיפר יוסי, “הסבל שימש לי חבר קרוב ביותר.
סגור. אמרתי. סכם לי בבקשה את הסכמתך בכתב. כתוב לי על פתק “אני יוסי בן… מאשר כי אני מסכים לסבול סבל איוב למשך עשר שניות תמורת תשעים שנות אושר.
“מסיבות שלא תלויות בה, אמי מעולם לא שימשה לנו אם, ואבי שהיה צריך למלא את גם תפקידה, קרס לתוך עצמו והתעלם מאתנו. היינו שם בשבילו רק כדי שיהיה לו למי להפנות את התקפי הזעם שחווה.
“גם בבית הספר המצב לא היה משהו. הייתי הילד בודד בכיתה. חבריי מעולם לא הגיעו אלי הביתה, ומאותה סיבה גם הם לא הזמינו אותי אליהם. המורים מצידם, לא התערבו בנעשה, והתייחסו אלי כאל ילד שקוף. הייתי מפריע בשיעורים כדי שיגערו בי ויוציאו אותי מהכיתה, משום שמן הרגע שקמתי מהכיסא ועד שיצאתי החוצה, הרגשתי שאני קיים. אם מוציאים אותי מהכיתה כנראה שבכל זאת אני מפריע למישהו.
“גדלתי כילד בודד ומנודה. הדבר היציב היחיד שהיה בחיי, הייתה התחושה שאין לי מקום בעולם הזה, ושאף אחד לא יצטער אם אעלם מחייו, שכן גם כשהייתי אף אחד לא הרגיש בי.
“במהלך השנים, חוויתי התעללויות רגשיות ומילוליות, וגם מכות ועונשים, שרק עזרו לי להרגיש שאני לא אפס, אלא הרבה מתחתיו.
“אפס הוא אמנם כלום, אהרן”, אמר יוסי בכאב. “אבל בכלום לפחות יש מעלה. הוא בכל זאת משהו. הוא אמנם כלום אבל לפחות יש לו הגדרה. אני הייתי פחות מזה. אותי אף אחד לא טרח להגדיר. הייתי אויר, ואויר זה מתחת לאפס. אלא שאפילו עם זה השלמתי. יש אפסים בעולם, ואני אחד מהם.
“אך כשאחד המטפלים הרגשיים שעברתי אצלם שלח אותי למבחן אינטליגנציה על מנת לברר אם יש התאמה בין הכלום שהייתי לאינטליגנציה שלי, כשהגעתי אליו עם התוצאות, התרסקתי לרסיסים.
“המטפל התבונן בתוצאות בחיוך רחב, וסיפר לי שהתוצאות מלמדות על כך שהאינטליגנציה שלי נדירה מאוד ושרק עשרה אחוז מהאוכלוסייה נמנים על קבוצה זו.
“עכשיו אתה מבין למה אני מרגיש אפס?”, שאלתי אותו, “כשאפס מסוגל להפוך לאחד והוא נשאר אפס, זה לא נורא כל כך, אך כשאפס יכול להפוך לעשר ואפילו לאחד אינו מסוגל מגיע, הוא אפס מאופס, ואז, אהרן, גם המטפל התייאש ממני.
“אז איך בכל זאת שרדת?” שאלתי בכנות, “הרי הנשמה זקוקה לאור, ומה שאתה מתאר הוא חושך מוחלט.
“מה שהחזיק אותי זו האמונה. כשחזרתי בתשובה, והלכתי ללמוד תורה, התברר לי שהשכל שלי נולד בדיוק בשביל זה. הגמרא התלבשה בשכל שלי כמו כפפה ביד, ואכן אז הייתי מאושר, אלא שבמשך הזמן חוויות העבר הציפו אותי ולא אפשרו לי להתקדם וגם בזה נכשלתי.
“בכלום לא הצלחתי, אהרן” אמר לי יוסי כשדמעות כאב בעיניו. “אני מרגיש כלוא בתוך גוף שלופת אותי ולא מאפשר לי להשתחרר. אני נשמה אבודה. ומה שהכי מטריד אותי זו השאלה – למה הקב”ה הביא אותי לעולם? הוא הרי ידע כמה אסבול כאן. לכן הגעתי אליך. כי שמעתי באחד השיעורים שלך שאתה אומר שהקב”ה טוב ומיטיב. באתי כדי שתסביר לי איך טוב ומיטיב ברא אפס כמוני. כדי שתשיב לי אם הוא שמח כשאני סובל? ואל תכעס. אני לא שואל כדי להתריס, אני סובל אהרן. אין לי כוח להמשיך לסבול. איבדתי את הרצון לחיות.
יש אנשים שעבורם מחלה או מוות, הם הדברים הנוראיים ביותר, אך עבורי, אמר יוסי בשוויון נפש, “זו המתנה הכי גדולה שאוכל לקבל, אלא שלאפס כמוני אפילו אותה הקב”ה לא נותן.
“אתה באמת רוצה לעזוב? שאלתי בחוסר אמון. מה, זהו? אתה באמת שלם עם זה?
“בהחלט”, ענה לי יוסי. “אמרו לי פעם שלפום צערא אגרא, ושמי שסובל בעולם הזה, נהנה בעולם הבא, אלא שאותי זה לא מנחם. אני מוותר על שניהם. אם העולם הבא כרוך בסבל המתמשך שאני חווה בחיי, אני מוותר. לא סבל ולא עולם הבא. רציתי רק לדעת האם איענש על כך?
“אפשר גם אני שאלה?” שאלתי במקום לענות. יוסי הנהן.
“האם היית מסכים לסבול עשר שנים תמורת תשעים שנות אושר?
ממש לא, ענה יוסי בנחישות. “אינני מכיר עונג המשתווה לסבל של ילד שמתפלל להקב”ה על מיטתו מידי לילה שהשמש לא תזרח מחר משום שאין לו הכוחות לחוות עוד יום של סבל. אז לסבול עשר שנים? מוחל טובות.
ותמורת חמש שנים. היית מסכים? בכל זאת, תשעים תמורת חמש זו הצעה לא רעה כל כך.
יוסי איבד את הסבלנות. לאן אתה חותר? מה זה החשבונות האלה? אם אתה עם היד על השלטר למה תמורת? אי אפשר בלי סבל כלל?
במקום להשיב המשכתי להתמקח.
ותשעים שנות אושר תמורת עשר דקות של סבל? היית מסכים? תמורת תשע… תמורת דקה אחת… עשר שניות… היה מקובל עליך?
יוסי חייך בפעם הראשונה.
כן, אמר. תמורת עשר שניות של סבל, תשעים שנים של אושר זו עסקה שהייתי הולך עליה.
סגור. אמרתי. סכם לי בבקשה את הסכמתך בכתב. כתוב לי על פתק “אני יוסי בן… מאשר כי אני מסכים לסבול סבל איוב למשך עשר שניות תמורת תשעים שנות אושר.
יוסי היסס. אבל בשביל מה? מה זה המשחק הזה? מה אתה הולך לעשות עם הפתק הזה? לשים אותו בכותל? אני מספר לך שנמאס לי לסבול ובמקום לעזור אתה עושה איתי עסקים?
לא ויתרתי לו.
מה אכפת לך? ממה אתה חושש? הרי הצהרת בפניי שבשבילך המוות הוא מתנה, אז מה זה פתק בשבילך? אמרת שאתה מסכים? כתוב.
כשיוסי סיים לרשום, עליתי להתקפה.
כיון שסיפרת שיש לך אינטליגנציה מעל הממוצע, ברור לי שאתה טוב בחשבון. האם יש יחס בין עשר שניות לתשעים שנה.
בהחלט, ענה יוסי, אמנם רחוק אבל יש בהחלט.
עכשיו עוד שאלה. האם יש יחס בין תשעים שנה לנצח?
ממש לא, ענה יוסי. מול אין סוף נצחי אין כל יחס של זמן, גם לא של אחד למיליארד.
יפה. אז בתור מומחה לחשבון, הסבר לי איך זה שעבור תשעים שנות אושר הנך מוכן לסבול עשר שניות, ותמורת תענוג נצחי אינך מוכן לסבול תשעים שנה? אם עבור תענוג שיש לו יחס עם הסבל הנך מוכן לסבול, תמורת תענוד שאין לו יחס עם הסבל אינך מסכים? נשמע לך הגיוני?
כשהבין לאן אני חותר, יוסי שתק במבוכה.
אז מה שאתה בעצם אומר לי, שאינני מאמין בעולם הבא? לכן אני לא מוכן לסבול בשבילו?
ממש לא. אין לי ספק שהנך מאמין בשכר ובעונש ובהישארות הנפש, ויש לי גם הוכחה.
הגעת אלי כדי לשאול אם תיענש על שמאסת בחייך, ומכאן שהנך חושש מן העונש שיוטל עליך לאחר מכן. ואם לא היית מאמין בהישארות הנפש מה אכפת לך מה תהיה התשובה? אם אין עולם הבא, מי יעניש אותך? בטח שאתה מאמין בעולם הבא. מאמין בלב שלם. אם לא היית מאמין לא היית מגיע לכאן.
חוסר ההיגיון בחשבון שערכת אינו קשור באמונתך אלא בגורם אחר שמופיע בפרשת השבוע.
בפרשת בלק מתארת התורה את המפגש שנערך בין זקני מואב ובלעם הרשע, שבו בקשו ממנו להתלוות אליהם ולקלל את עם ישראל, אלא שבלעם אינו ממהר להשיב, וכפי שמצופה מנביא, מדגיש בפניהם שעליו לשאול תחילה את הקב”ה, שנאמר: “וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה’ אֵלָי”.
אך בהמשך מתברר שלמרות שכבר ידע מה רוצה הקב”ה. שהרי אמר לו בפירוש “לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא”. כשבלק שולח אליו משלחת נוספת, בלעם אינו משיב את פניהם ריקם ומנסה שוב, שנאמר: “וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּוסֵף ה’ דַּבֵּר עִימִּי:”.
לא מוזר בעיניך? הרי בלעם נביא לאומות היה. האם כך מתנהג נביא? וכי יש לך נביא שאינו רוצה לעשות את רצון השם? והלא כבר ידע שהקב”ה אינו חפץ שילך עם שליחי בלק, ומדוע הוא מתעקש לשאול שוב?
והתשובה פשוטה.
בפרשת בלק מלמדת אותנו התורה מדוע למרות שהאדם יודע מה נכון ומה לא, בכל זאת הוא עושה את ההפך. מדוע למרות שהוא מאמין בעולם הבא באמונה שלמה. בכל זאת הוא מוכן להפסיד את נצחיותו ובלבד שייפסק סבלו הרגעי והזמני.
בפרשת השבוע מלמדת התורה שה”אני” אינו אלא הרצון. ושהרצון עסוק רק בדבר אחד. בבריחה מסבל ומרדיפה אחר התענוג.
תחשוב על זה יוסי. האם מכיר אתה ולו פעולה אחת שאנו מבצעים בחיינו, שתכליתה אינה רדיפת תענוג או בריחה מסבל?
אז איך בכל זאת אנשים מוכנים לסבול בהווה עבור תענוג בעתיד? מדוע אינם בורחים מן הסבל? משום שהם מבינים בשכלם שהתענוג העתידי שווה את הסבל שבהווה. זהו חשבון שכלי קר, אלא שיש אתו בעיה קטנה.
את החשבון הזה שעורך השכל, מקבל הרצון ופועל על פיו, כל עוד מדובר בסבל מועט שהרצון מסוגל לשאת. או אז יש בכוח השכל המחבר את העבר והעתיד תוך התעלמות מן ההווה, לשכנע את הרצון. אך שכשהסבל שבהווה גדול ועצום, או אז נדחק השכל וחשבונותיו מפני הלב המרגיש והסובל. ולפי שטבעו של הלב המרגיש שאינו מרגיש אלא את ההווה. שוב אין בכוח ידיעת העתיד השכלית להתגבר על הסבל שבהווה, ומשום כך הוא נדחה מפני הלב השולט ברצון ללא מיצרים ומכריחו לעסוק רק בדבר אחד. בסילוק הסבל שבהווה.
זה בדיוק מה שקרה לבלעם.
כנביא, אין ספק שבשכלו הבין בלעם שעליו להתאים את רצונו לרצון השם. כנביא אין ספק שגם הבין בשכלו שאין חרטה לפני הקב”ה, שכן “לא איש אל ויכזב ולא אדם ויתנחם”. ומכאן שהבין בשכלו שרצון ה’ לא השתנה. מדוע אפוא שאל שוב? משום שרצונו היה משועבד לתאווה ולכבוד שהבטיח לו בלק, וההבנה שעקב רצון ה’ הוא עומד להפסיד אותם, גרמה לו לסבל עצום, וכשהסבל מתעצם, הרגשת הלב מתגברת על ידיעת השכל, וכופה על הרצון להתעסק בשאלה איך בכל זאת ניתן למלא את הרצון למרות ההתנגשות עם רצון ה’. ומסיבה זו למרות שהבין בשכלו שרצון ה’ לא משתנה, בכל זאת פנה בלעם שוב אל ה’ כדי לשאול האם בכל זאת ירשה לו לילך עם שרי מואב. כי כשהלב מתחזק, השכל נכנע, וכשהוא נכנע, ההיגיון לא עובד, וכשהוא לא עובד, אפשר לעשות חשבון מוטעה כמו זה שעשה בלעם, וכמו זה שאתה חתום עליו, יוסי.
טעית בחשבון, לא משום שאינך מאמין בהישארות הנפש. מאמין אתה. אלא שהסבל הנורא שאתה חווה גורם ללבך לעסוק בשאלה איך להיפטר ממנו. לכן, למרות שבשכלך מאמין אתה בהישארות הנפש, מוכן אתה להפסיד את הכל רק כדי להיפטר מן הסבל.
זו הסיבה שלמרות שהחשבון הקר מורה, שאם עבור תשעים שנות אושר מוכן אתה לסבול עשר שניות, קל וחומר שתסכים לסבול תשעים שנה עבור תענוג נצחי, כשנחתת למציאות והבנת שמדובר בך, חזר הלב לעבוד, והתמרד כנגד המסקנה.
זהו סוד המאבק בין השכל והלב על ליבו של הרצון, וזהו קוטב הכישלונות וההצלחות בחיינו. הכישלון – כשהסבל שבהווה מכבה את התענוג שבעתיד, וההצלחה – כשהתענוג שבעתיד מתגבר על הסבל שבהווה.
זה מה שעושה את ההבדל בין בלעם למשה, בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע, ובין עם ישראל לאומות העולם.
לכן, כשהקב”ה מבאר לירמיהו, את סוד אהבתו לעם ישראל, הוא אומר לו: “זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”.
ללמדו שאהבתו לעם ישראל עצומה בשל יכולתם ללכת אחריו במדבר הסבל אלפיים שנה ולא להיכנע ללב הסובל, רק בשל הידיעה השכלית שיום אחד תבוא הגאולה ואז יימלא שחוק פינו”.
זה יפה מאוד אמר לי יוסי, השאלה היא איך מצליחים להיות משה ולא בלעם? איך מצליחים להכניע את הלב הסובל בהווה, בעזרת הידיעה השכלית על התענוג שבעתיד? שכן אם הסבל גורם לבלבול כיצד ניתן לנצחו?
כשמבינים את סיבת הסבל, עניתי לו.
כשיתברר לך שהסבל שסבלת הכשיר אותך להיות מי שאתה, ושרק בגללו זכית להשתמש בכישורים שלך בעבודת השם, האם באותו רגע, לא יינטל העוקץ מן הסבל?
הוא אמנם עדיין יישאר סבל, אך המשמעות והתועלת שיצמחו לך ממנו יעניקו לך את הכח לשאתו. וכשזה יקרה, ישוב השכל להנחות את הרצון, והתענוג העתידי יוביל אותך למסקנה, שעבור נצח של תענוג אתה מוכן לשלם גם אלפיים שנות סבל, אז מה זה שלושים שנה לעומת אלפיים?
על כזאת עסקה אתה מוכן לוותר?
שבת שלום.
