בשנות ה60 של המאה ה20 נולדה תנועת המחאה של ילדי הפרחים.
חלק לא מבוטל מאלו שנמנו עליה היו צעירים שבתקופת מלחמת העולם השנייה היו ילדים שהמלחמה ובעיקר התוצאות שלה הותירו בהם חותם שהתפרץ עם מלחמת ויטנאם.
“הם טעו” אמר לי הסטודנט. “בעיני אין דבר קדוש יותר מהחיים. אם אני הייתי חי בספרד אין לי ספק שהייתי מתנצר”
הם בזו לשמרנות, וסילקו ממרכז החיים את האידאלים שלטענתם גרמו למותם של עשרות מיליוני בני אדם, ובמקומם הטיפו לערכים של שלום ואחווה, חופש ואהבה, שוויון וצדק. הם גירשו ממרכז החיים את הלאומיות, והציבו במקומה את היחיד ואת רצונו. קידשו את החיים ואת העונג, ובזו לאלו שמתים למען ערכים. לא עוד למות בשביל אידיאלים אלא לחיות בשביל עצמך.
מאוחר יותר המחאה אמנם שקעה ונעלמה, אבל ניתן לומר שהליברליות והפרוגרסיביות שכל כך מוכרים לנו, התפשטו בעולם המערבי בעיקר בגללה.
את ההשפעה של אותה תקופה סיכם באוזניי סטודנט יהודי. זה קרה במהלך הרצאה שמסרתי על זהות יהודית, שבה הזכרתי את בחירתם של יהודי ספרד בגלות ובמסירות נפש על פני התנצרות וחיים נוחים.
“הם טעו” אמר לי הסטודנט. “בעיני אין דבר קדוש יותר מהחיים. אם אני הייתי חי בספרד אין לי ספק שהייתי מתנצר”. “אני לא מאמין”, כך הוא אמר, “שיש משהו ששווה להקריב בשבילו את החיים. בעיני החיים הם ערך עליון יותר מכל אידיאל אחר”.
“ומה יש בחיים” שאלתי אותו, “שהופך אותם לקדושים כל כך?” אם אין אדיאלים או אמונה, ואם החיים נוצרו במקרה, אז למה הם כל כך קדושים?”
“פשוט” אמר לי הסטודנט, “כי החיים מאפשרים לי להגשים את עצמי. כי הם נותנים לי הזדמנות ליהנות, וחיים הרי רק פעם אחת. לכן הם קדושים”.
אני כמעט מסכים איתך, אמרתי לו. ולא רק איתך אלא גם עם ילדי הפרחים של שנות ה60. גם אני חושב ששלום וצדק, אהבה ואחווה, הם ערכים עליונים. וגם אני חושב שהחיים הם קדושים שכמעט אין משהו יותר חשוב מהם.
ולמען האמת זה כתוב גם בפרשת השבוע.
בפרשת אחרי מות הקב”ה מלמד את משה כיצד עלינו לנהוג כשהחיים מתנגשים בתורה, וכשאנחנו נדרשים לבחור בין קיום המצוות ובין המשך החיים, וכך נאמר בפסוק: “ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'”.
ועל פסוק זה דרשו חז”ל בתלמוד: ” א”ר יוחנן משום ר”ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, שנאמר: וחי בהם ולא שימות בהם”.
לדברי חז”ל, בפסוק הזה, הקב”ה מלמד את משה על חשיבות החיים ביהדות.
אני נתתי לכם את התורה, אומר לו הקב”ה, אבל אני גם נתתי לכם את החיים, ולכן כשהתורה הקדושה שנתתי לכם מתנגשת בחיים הקדושים שנתתי לכם, אני מצווה אתכם לבחור בחיים הקדושים ולעבור על מצוות התורה הקדושה.
“אתה רואה?” אמר לי הסטודנט, לכן אמרתי לך שאם הייתי חי בספרד בזמן הגירוש הייתי מתנצר. הרי הרגע אמרת שגם התורה מסכימה איתי. אז למה אמרת שאני רק כמעט צודק?
זה בגלל ההקשר שבו מובא הפסוק, עניתי לו.
אם תבדוק תגלה, שהפסוק “וחי בהם” מופיע בתורה לאחר איסור העריות, שנאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה’ אלקיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו… ומיד לאחר מכן הפסוק “ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'”.
אתה יודע למה? כדי לסייג.
כדי ללמד אותנו שלמרות שהחיים קדושים, הם לא הכי קדושים. שאמנם כמעט על כל המצוות אנחנו צריכים לוותר כדי להמשיך לחיות, אבל לא על עריות. או כפי שכותב בעל הטורים: “לומר: אע”פ שצוויתי וחי בהם, לא תקרבו לגלות ערוה, כי בגלוי עריות יהרג ואל יעבור”.
לכן אמרתי לך שאתה כמעט צודק. אתה צודק כי החיים יותר קדושים כמעט מהכל, ואתה לא צודק כי יש מצוות שכשהן מתנגשות בחיים צריך לוותר על החיים.
כמוך, גם ילדי הפרחים צדקו כשאמרו שהחיים קדושים, אך כמוך גם הם טעו בגלל מאותה סיבה.
הם צדקו כשהטיפו לשלום ואחווה, בגלל קדושת החיים, אך הם טעו כשהם הרגו את האדיאלים שבגללם החיים קדושים. צדקו בגלל “וחי בהם” וטעו בגלל “כמעשה ארץ מצרים לא תעשו.
וזה כל ההבדל.
ילדי הפרחים קידשו את החיים כדי להגשים את הרצון של האדם, והתורה מקדשת את החיים כי אפשר להגשים בהם את הרצון של הקב”ה.
ילדי הפרחים קידשו את החיים בגלל הרצון שלהם, ואנחנו מקדשים את החיים בגלל הרצון של הקב”ה.
יהודי ספרד שקידשו את החיים בגלל רצון השם בחרו בסבל כדי לא להתכחש לרצון שלו, וילדי הפרחים שקידשו את החיים בגלל הרצון שלהם, מכרו את האידאלים שלהם כדי להגשים את הרצון שלהם.
לכן אמרתי לך שאתה רק כמעט צודק. כי אם אין לך ערך קדוש שעבורו אתה מוכן לוותר על חייך, אין בחיים שלך קדושה, ואם אין בהם קדושה איזה ערך יש בחיים עצמם?
בפרשת השבוע התורה מלמדת, שלא מספיק להחליט שהחיים קדושים. אלא צריך לבדוק בעיקר למה?
אם החיים קדושים רק כדי שנוכל לעשות בהם כמעשה ארץ מצרים, הרי שלא החיים קדושים אלא התאווה. ואם החיים קדושים בגלל שאנחנו מסוגלים להתגבר בהם על מעשי ארץ מצרים, זהו סימן שהם באמת כאלה.
בפרשת השבוע התורה מלמדת שהחיים לא קדושים בלי סיבה או בגלל שכך החלטנו. הם קדושים כיון שהם הזדמנות להתבדל מבעלי החיים וממעשי ארץ מצרים.
אם אנחנו מקדשים את החיים בשביל להגשים את הרצון ולהשתעבד לתאווה, זו קדושה מזוייפת משום שגם בעלי החיים עוסקים בכך, ולמרות זאת החיים שלהם לא קדושים.
אבל אם אנחנו מקדשים את החיים בגלל שאנו מבקשים להתעלות ממדרגת בעלי חיים למדרגת בני אדם, אין לך קדושה גדולה מזו.
לכן ילדי הפרחים טעו. הם צדקו כשהם קידשו את החיים, אבל טעו כשמלאו אותם בתאוות וסמים.
פרשות אחרי מות שמופיעים בה איסורי העריות לצד וחי בהם, נקראת תמיד בין פסח לשבועות, כדי ללמד שיש לחירות שני חלקים, השחרור מ.. והשחרור ל…
השחרור מ… הוא שבירת עול אחרים, אבל הוא לא באמת חופש. למה? כי עד היום היינו משועבדים לתאוות של אחרים ומעכשיו אנחנו משועבדים לתאווה של עצמנו. זה אולי שחרור ממצרים אך לא ממעשי ארץ מצרים.
לעומת זאת השחרור ל… הוא פריקת עול שעיבוד של בני אדם ושיעבוד הרצון שלנו לרצונו של הקב”ה. שחרור כזה הוא לא רק שחרור ממצרים אלא בעיקר שחרור ממעשי ארץ מצרים.
אז אם כבר נלחמים בשעבוד לפחות שיהיה כמו שצריך. במקום חופש לאכול חמץ חופש להגבר על הרצון הזה. במקום חופש למילוי התאוות, חופש כדי להתגבר עליהם.
עכשיו אתה מבין? אמרתי לסטודנט מיהם ילדי הפרחים האמיתיים?
