בדרך כלל, מיד כשאני מסיים הרצאה, אני נוסע הביתה, כדי לא לבזבז את זמנה של מי שאימא שלי טוענת בתוקף שרק בזכותה אני אני.
אלא שהפעם, עוד לפני שיצאתי, נטלתי ממנה רשות לאחר. המארגן ביקש ממני להשאר כדי לשוחח עם בעלי הבית, אמרתי לה. הם אנשים מרי נפש שעברו כמה אסונות בזה אחר זה, ומאז אין להם את הכוחות לקום ולהמשיך והם נותרו באבלם למרות שעברו כבר מספר שנים.
ואיך תוכל לעזור להם? שאלה אשתי. איך אפשר לנחם אנשים כאלה?
רגע, אמר לי האיש. פראנקל אולי למד על חשיבות המשמעות מהעם היהודי, אך ממי העם היהודי למד זאת?
אני לא יודע, עניתי. באמת שאין לי מושג, אך המארגן סיפר לי שהם מאזינים לשיעורים שלי, והם ביקשו לערוך את הרצאה דווקא אצלם, כדי שתהיה להם אפשרות לשבת ולשוחח איתי אחרי ההרצאה. מי יודע, אולי אתה תצליח להשפיע עליהם ובזכותך הם יחזרו לחיים.
כשההרצאה הסתיימה והמשתתפים עזבו, יצאנו לחצר, וכשהתיישבנו, בעלי הבית סיפרו לי את סיפורם המצמרר והקשה.
עברו מאז יותר משנתיים, אמרו, ועדיין למרות שאנו מנסים, אנו לא מצליחים לקום. חרב עלינו עולמנו. כיום אנו נראים כבויים, אך עד האסון היינו סמל לשמחת חיים, אך כל זה שייך לעבר. מאז האסון שפקד אותנו, אנחנו מקשיבים לשיעורים שלך. לכן גם בקשנו לדבר איתך. אנחנו מאוד מעריכים את העובדה שנשארת כדי להקשיב לנו. זה לא מובן מאליו, אך אנחנו לא בטוחים שתוכל לעזור לנו.
אתם צודקים, עניתי. אני כנראה באמת לא יכול. אתם הרי שרויים בצער משום שאיבדתם אוצר, ומי שלא יכול להשיב לכם אותו, לא באמת יכול לעזור לכם. אני יכול לנסות אך אני קצת חושש שתכעסו עלי.
שנכעס? תהה האיש. למה שנכעס עליך?
משום שאני מנסה לנתק אתכם מהאוצר שאיבדתם.
הם לא הבינו.
אבל האוצרות שלנו כבר אינם. בדיוק בגלל זה אנו בצער. כיצד תנתק אותנו ממי שכבר נותק מאתנו?
מיד אסביר את עצמי, עניתי.
אתם צודקים. האוצרות שאיבדתם כבר אינם, ולכן אתם גם שרויים בצער עמוק כבר יותר משנתיים. אך למרות שהאוצרות הללו אינם, הם עדיין אתכם. לכן אתם מסרבים להתנחם. משום שהצער שלכם עדיין מחבר אתכם אליהם.
מדוע אבלים מתקוממים כשמישהו מנסה לנחם אותם בעזרת משפטים כגון: “אין מה לעשות החיים חייבים להמשיך” או “אל תישארו בעבר. מה שהיה היה”, ו”וצריך להסתכל קדימה”. ועוד כל מיני משפטים חכמים ומקוריים שהאבלים לא הכירו קודם לכן. מדוע הם כועסים? האם אין בהם אמת?
זה באמת מקומם, הסכימה האישה. מה אנחנו מכונות? המשפטים האלה מרגיזים משום שהם ממעיטים בערך האבדה. כאילו מדובר במאה שקלים שהלכו לאיבוד ולא שווה להתאמץ כדי לחפש אותם. מה להמשיך? אצל מי החיים ממשיכים? אצל מי שאיבד את ילדיו? זו הסיבה שכאם שכולה, המשפטים הללו כל כך מכעיסים אותי.
את צודקת, הסכמתי. אך לדעתי ישנה סיבה נוספת לכעס, והיא לא קשורה בהכרח לתוכן המשפטים אלא לעולמם הרגשי של האבלים.
ישנם אבלים שכועסים על אלו שמנסים לנחם אותם ולפעמים גם רואים בהם אויבים, משום שהם חשים שהצער שלהם על אלו שאינם הוא החוט האחרון שעוד מחבר אותם לאלו שבגללם הם מצטערים. הם אמנם אינם כפי שאמרת, אך כל עוד סדר היום שלנו מתנהל סביב הצער עליהם, הם בכל זאת נוכחים איתנו. אולי לא בגופם אך הם בכל זאת נוכחים. אנו מסרבים להתנחם משום שהצער והאבלות מחברים אותנו אליהם. אנו עדיין מרגישים אותם.
אבלים כועסים על מי שמנסה לסלק מהם את הצער משום שהם חשים שהוא מנסה לנתק אותם סופית מאלו שבגללם הם מצטערים.
החיבור הרגשי הזה אינו ענין פעוט ודמיוני. הוא מעוגן גם בהלכה.
חז”ל מלמדים שכל עוד אדם אינו מתייאש מן החפץ שאיבד, הוא עדיין שייך לו, ולכן, אם מישהו ימצא אותו ויש בו סימנים, חובה עליו להשיב את החפץ לבעליו משום שהוא מחובר בדעתו לחפץ שאיבד. זהו אינו חיבור דמיוני. הוא חיבור אמיתי, שיש לו השלכות הלכתיות.
לכן חששתי שתכעסו. משום שאם אנסה לגרום לכם לקום מן האבל ולהמשיך את החיים, אפשר ותחושו שאני מנסה לנתק אתכם מהאבדות היקרות מהם אתם מסרבים להיפרד.
זה באמת נכון, אמרה האישה בדמעות. אני באמת מסרבת להיפרד. אני לא רוצה להמשיך בחיים משום שאני חוששת שאם אנהג כך אאבד את מה שבכל זאת שנותר לי מהם.
ואם אציע לכם דרך להמשיך את החיים בלי להיפרד מהם האם תסכימי להמשיך בחיים?
כן, ענתה האישה, אך זה בלתי אפשרי. אם נמשיך בחיים, לא נצטער, ואם לא נצטער, כיצד הם יישארו בחיינו?
זה באמת נראה בלתי אפשרי, עניתי, אך אם תרשו לי אנסה.
בסדר אמר לי בעלה, צא לדרך. לנסות לא עולה כסף.
אחת התכונות היותר מזוהות עם עם ישראל, אמרתי להם, היא התקווה.
במשך אלפי שנים עבר העם היהודי תלאות וייסורים ששום עם אחר לא חווה, ואף על פי כן, למרות הסבל הרב שעבר, טרם קם עם יוצר ותאב חיים יותר ממנו. אפילו בתקופות החשוכות ביותר שלו, כשהיה נראה ששוב אין לו תקומה, קם העם הזה מן העפר, ניער את בגדיו, נשך את שפתיו, והמשיך ליצור ולקוות, כאילו לא קרה דבר.
וכל כך מזוהה אתנו התקווה עד שאפילו לב טולוסטוי הרוסי לא מצא ליהודי הגדרה טובה מזו וכך כתב: “הבה נראה איזה מין יצור מיוחד הוא זה. שכל שליטי עולם העליבוהו, דיכאוהו, גרשוהו ורמסוהו, והוא על אפם ממשיך לחיות ולהתקיים… יהודי הוא סמל הנצח. הוא שלא יכלו להשמידו לא טבח ולא עינויים, לא אש ולא חרב. אפילו האינקוויזציה לא הצליחה להכחידו.
כיצד זה קרה? מדוע באמת לא שקע העם היהודי באבל על אבדותיו הרבות? מהיכן שאב את הכוח לקום על רגליו כל פעם מחדש? מדוע לא התמכר לצער ולייאוש? זה הרי כל כך אנושי.
על כך השיב מי שהיה בן לעם הזה, שלמרות שחווה על בשרו את זוועות אושוויץ, לא אמר נואש.
ויקטור פראנקל נולד בווינה להורים יהודים, ובמהלך השואה, כששהה באושוויץ, הניח את היסודות לשיטה פסיכולוגית שמזוהה איתו יותר מכל אחד אחר – הלוגותרפיה. ריפוי בעזרת משמעות.
הוא אמנם לא היה אדם דתי אך היכרותו את תורת ישראל גרמה לו לנסות לסייע בעזרתה גם לאלו שלא האמינו בה.
בהיותו באושוויץ הבחין פראנקל בלא מעט אסירים שאיבדו את תאוות החיים והמתינו למותם, אך גם בכאלה שלא, והם אלו שהפנטו אותו.
“אנחנו שהיינו במחנות הריכוז”, כתב פרנקל לאחר השואה, “זוכרים את אלה שהיו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, או כדי לתת להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם כדי להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו ואת דרכו”.
מה גרם להבדל ביניהם? לאבד צלם אנוש באושוויץ היה טבעי הרבה יותר. מדובר היה אנשים שאיבדו את כל עולמם ברגע אחד. הם איבדו את הוריהם, את ילדיהם וגם את משפחתם המורחבת. מדוע בכל זאת לא כולם איבדו את צלמם?
תשובתו של פראנקל היתה – משמעות. לדעתו, אלו שאיבדו את צלמם עשו זאת משום שאיבדו משמעות בחייהם, ואלו שלא, עשו זאת משום שאפילו באושוויץ מצאו משמעות לסבל הם חווים, והיא שהעניקה להם את הכח לא לשקוע באבלם ובצערם.
על פי פראנקל, ההתמכרות לצער על העבר נובעת מהעדר משמעות. לדעתו כשאדם מוצא משמעות בעבר, היא מעניקה לו חיבור חיובי לסבל שחווה, והחיבור החיובי הזה מאפשר לו מצד אחד להישאר מחובר לעבר, אך מצד שני להמשיך בחיים.
זה מאוד הגיוני, אמר לי האיש שישב מולי. זה הגיוני בתאוריה. אך בחיים עצמם זה מאוד קשה. מה יכול להעניק משמעות לסבל שחווים הורים שאיבדו את ילדיהם? לשם מה להמשיך לחיות בלעדיהם? איזו משמעות ניתן להעניק לשכול?
כדי להשיב על שאלתך, עניתי, עלינו לנתח את הסיבות לצער הנורא שאתה חווה.
הורים שאיבדו ילד שקועים בצער. זה ברור. אלא שלצער הזה יש שני גורמים.
הגורם הראשון לצער הוא אנחנו. הורים אוהבים את ילדיהם, וטבעם של אוהבים, שהם מאוד רוצים להיות בחברתם של אלו אותם הם אוהבים משום שהדבר מסב להם עונג רב, וכיון שהנאהבים אינם, האוהבים אינם יכולים לשהות בחברתם של הנאהבים, וחיסרון זה גורם להם לצער נורא.
ומהו הגורם השני? שאלה האישה.
הגורם השני הוא, לא אנחנו אלא אלו שבגללם אנו מצטערים. הורים אוהבים את ילדיהם, ומשום שהם אוהבים אותם, הם רוצים רק טוב בשבילם, והטוב ביותר בשבילם הוא לחיות חיים ארוכים, ומשום שאלו שהם אוהבים לא זכו לכך, האוהבים שנותרו בחיים מצטערים על אלו שלא זכו לכך.
זה נכון מאוד, אמרה האישה. זה ממש מדויק. אני מסכימה אתך. הצער שלנו אכן משלב בתוכו גם את הצער על עצמנו וגם את הצער עליהם. האם זה לא הגיוני?
זה אכן נשמע הגיוני מאוד, עניתי, אך אם תרשי לי אנסה להראות לך צד נוסף בצער והוא קצת פחות הגיוני.
לפני רגע הסכמנו שהורים מצטערים על חייהם הקצרים של ילדיהם משום שהם אוהבים אותם, וטבעם של אוהבים שהם רוצים את הטוב ביותר עבור אלו שהם אוהבים, ומשום שבעיניהם החיים הם הדבר הטוב והחשוב ביותר, הם מצטערים על שילדיהם לא זכו לטוב הזה, ומכאן אני למד, שבעיני ההורים, החיים הם הדבר החשוב והמשמעותי ביותר, אלא שאם זה נכון, מדוע הם ממשיכים להצטער ומוותרים על המשך החיים שהם הדבר החשוב והמשמעותי ביותר? אם החיים כל כך חשובים מדוע הם מפסיקים לחיות אותם בגלל הצער על החיים החשובים שלא הצליחו להעניק לילדיהם? האם אין בכך סתירה?
אתה צודק, אמר לי האבא. זו באמת סתירה. אך איזו משמעות ניתן למצוא לסבל.
זה תלוי בנו, עניתי. חכמי הקבלה מלמדים שרצון האדם מורכב משני חלקים. מרצון לקחת ומרצון לתת. כשרוצים לקחת ואין את היכולת לקחת, הרוצים לקחת סובלים ומצטערים, אך כשרוצים לתת, תמיד יש מה לתת, ולכן שונה עולמו הרגשי של הנותן מזה של הנוטל, בעוד חייו הרגשיים של הנוטל תלויים באחרים, חייו הרגשיים של הנותן תלויים רק בו.
חכמי הקבלה מלמדים, שבכל אדם מצויים שני הכוחות. ההבדל ביניהם הוא רק במינון. בעוד ישנם בני אדם שרוצים לקבל ומוכנים גם לתת, ישנם כאלה שרוצים לתת, ומוכנים גם לקבל, רק כדי שיוכלו להמשיך לתת. זה מה שעושה את ההבדל.
אלו שמוכנים לתת כדי להמשיך לקבל, כשאינם מתמלאים, הם שרויים בצער ויגון. וכשהם מצטערים על שאינם מתמלאים, הם מפסיקים גם לתת, ומי שלא מקבל ולא נותן אינו חי, ומי שאינו חי, החיים שלו נעצרים ברגע שהפסיק לקבל. לעומתם, מי שרוצה לתת, וכשהוא מקבל, הוא עושה זאת רק כדי שיוכל לתת, כשהוא לא מקבל, הוא אמנם גם סובל ומתייסר, אך בשונה מהמקבל, הוא ממשיך לתת למרות הסבל משום שהוא עדיין יכול לתת, ומשום שהוא ממשיך לתת, החיים שלו ממשיכים, אפילו אם הוא אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ.
יושבי המחנות שהסתובבו בצריפים כדי לסייע לאחרים, בהם צפה פרנקל, היו יכולים בקלות לשקוע בצער ולהיעלם בדיוק כפי שנהגו האסירים האחרים. אלא שבשונה מהאחרים, הם ראו בחיים הזדמנות לתת ולא הזדמנות לקחת, והרצון לתת גרם להם לא לאבד את צלמם האנושי אפילו באושוויץ. דווקא באושוויץ.
העם היהודי קם מן העפר אחרי כל צרה משום שלעם היהודי הייתה משמעות. הוא חי למענה. והמשמעות שלו היתה לתת. לתת לבני אדם ולקיים את מצוות “ואהבת לרעך כמוך”, ולתת להקב”ה ולקיים את מצוות “ואהבת את השם אלוקיך”, שהיתה כתובה על הדף שמצא פראנקל בכיס החולצה שקיבל באושוויץ.
לכן לא יכלו להשמידו לא טבח ולא עינויים. משום שטבח ועינויים יכולים להשמיד עם של נוטלים ולא עם של נותנים.
העם היהודי לא התייאש משום שמידת הנתינה טבועה בו, ומי שמידה זו טבועה בו, מנצל כל רגע של חיים כדי להמשיך לתת, וכשנותנים חיים, וכשחיים, אין סיבה להתייאש. זו גם הסיבה שהיצירות הגדולות ביותר של העם היהודי נוצרו דווקא לאחר חורבנות, משום שאצל נותנים אחרי החורבן והסבל הנתינה רק מתעצמת.
זו הסיבה שאת שיטת הריפוי בעזרת משמעות, תרם לעולם דווקא יהודי ניצול אושוויץ. לא משום שהיה גאון. משום שהוא היה יהודי.
רגע, אמר לי האיש. פראנקל אולי למד על חשיבות המשמעות מהעם היהודי, אך ממי העם היהודי למד זאת?
מפרשת השבוע, עניתי.
בפרשת חיי שרה, מתארת התורה את אבלו הכבד של אברהם לאחר מיתת שרה, שנאמר: “ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה”. לאחר מכן, היא מתארת את הדין ודברים שניהל אברהם עם בני חת כדי לקנות את מערת המכפלה, שנאמר: “גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני:”, ולבסוף היא מתארת את קניית מערת המכפלה ואת קבורת שרה, שנאמר: “ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… לאברהם למקנה… ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה”.
ואיפה המשמעות? שאלה האישה. אמרת שעם ישראל למד עליה מאברהם אבינו.
היא מופיעה בהמשך, עניתי.
האבל שהתאבל אברהם על שרה מובן והגיוני. היא הייתה אשת נעוריו. היא הייתה שותפה למעל האמונה שהקים, והיא גם ילדה לו את יצחק שנועד להמשיך את דרכו, ולא הספיקה לראות את בנה במדרגתו הרוחנית הגבוהה לה זכה אחר העקידה.
האם שקע אברהם באבלו העצום? האם הסתגר בביתו? מסתבר שלא.
בעוד את מיתת שרה מסכמת התורה בפסוק: “ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת”, מיד לאחר מכן וללא כל הפסקה, כתובים הפסוקים הבאים: “ואברהם זקן בא בימים וה’ ברך את אברהם בכל: ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי: ואשביעך בה’ אלוקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו: כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק:”.
מדוע אברהם ממהר כל כך לחפש אישה לבנו? והרי באותה תקופה כבר היה יצחק קרוב לגיל ארבעים. אם לא מיהר אברהם למצוא שידוך ליצחק עד עתה, מדוע כעת הוא ממהר? מדוע הוא לא מתייחד עם צערו? מדוע הוא קם מאבלו? מדוע אינו ממשיך להתאבל על שרה שכל כך הצטער על מותה?
בגלל המשמעות. בגלל הנתינה.
אברהם אבינו אכן הצטער מאוד על מות אשתו. הוא בכה והצטער, וגם הספיד אותה כדי להדגיש את האבדה הגדולה שאיבד. אלא שאברהם היה עמוד האמונה והחסד, וככזה, הוא ידע שהחיים נמדדים לפי היכולת לתת. לפי ההזדמנות לתת שהם מעניקים לאדם. ובגלל שאברהם היה עמוד החסד, הוא קם מאבלו הפרטי רק כדי להמשיך לתת. רק כדי להספיק לתת כמה שיותר. לכן מיד לאחר מות שרה, אברהם ממהר לעסוק במציאת אישה ליצחק. הוא עושה זאת כדי להמשיך את החיים החשובים. כדי שגם יצחק יוכל לתת.
אדם שהרצון שלו לתת קודם אצלו לרצון שלו לקחת, אינו נח לעולם. לא על זרי דפנה, וגם לא על זרי אבל. הוא אמנם אדם, וככזה, הוא שמח בהצלחות ומצטער בכישלונות. שמח על החיים ומתאבל מרה על המתים, אך הוא אינו עוצר את מרוץ הנתינה. כך נראים חייו של מי שמוצא בנתינה את משמעות חייו.
אנשים שיש להם משמעות מבקשים לא רק לחיות כמה שיותר, אלא בעיקר לנצל אותם כמה שיותר.
לכן מיד לאחר שאברהם קם מאבלו, הוא פונה לעסוק בחיפוש אישה ליצחק.
כדי ללמד את בניו אחריו שמי שמקדיש את חייו לנתינה, אינו יכול להרשות לעצמו לשקוע בצערו על שאינו מקבל, ולכן, כדי להתגבר על הצער, וכדי לא להתמכר אליו, הוא שב לעסוק בנתינה ביתר שאת. לכן גם בניו יצרו את היצירות הגדולות דווקא לאחר חורבנות ואסונות.
בפרשת חיי שרה סמכה התורה את מיתת שרה לעיסוקו של אברהם בבניית חייו של יצחק, כדי ללמד שהקשר עם אלו שאינם יכול להתקיים בשני אופנים. הוא יכול להתקיים בחוסר הנכונות להתנחם, ובכך להותיר את המת בחיי האבל, אך הוא יכול להתקיים גם בדרך אחרת, ברתימת הצער על המת לאפיק חיובי ובכך להנציח אותו בלבו.
ועוד נקודה לסיום.
כשהגיע לאושוויץ, ויקטור פראנקל נשא עמו בכיס מעילו את כתב היד הכמעט מוכן של ספרו על יסודות שיטת הלוגותרפיה. אך מיד לאחר הסלקציה נלקח ממנו המעיל ועמו הספר, ובמקומו קיבל פראנקל חולצת פסים.
“כשהגעתי לבלוק”, סיפר פרנקל לאחר השואה, “הכנסתי את ידי לכיס החולצה. היה בה דף. זה היה דף שנקרע מסידור תפילה ובו הייתה כתובה תפילת שמע ישראל.
באותו רגע הבנתי, אמר האיש שהניח תפילין עד יומו האחרון למרות שלא היה שומר מצוות, שזהו סימן משמיים שכעת אין זה הזמן הנכון לנסח רעיונות גבוהים אלא לחיות לפיהם.
מפרשת השבוע אנו למדים שהבחירה שלנו מסתכמת בשאלה – אלו אנשים אנו רוצים להיות? נותנים או מקבלים. את החיים נטולי המשמעות של הנוטלים הסבל יכול לעצור, אך את החיים מלאי המשמעות של הנותנים, שום צער לא יוכל לעצור, והעם היהודי יוכיח.
שבת שלום.
