כשהוזמנתי להרצאה בקיבוץ, הזהיר אותי המארח שזה לא עומד להיות קל ושהציבור יגיע מוכן. למרבה ההפתעה, האירוע עבר על מי-מנוחות.
באותו רגע עבר לידינו מזכיר הקיבוץ, יהודי מבוגר מאוד שהגיע להרצאה כדי לוודא שהאיזון בין המתנגדים לפתיחת בית-הכנסת בקיבוץ למצדדים בכך יישמר.
בסיום ההרצאה עברתי ליד דלת השירותים והבחנתי בשלט ברכת ‘אשר יצר’ התלוי מעל האסלה. הוצאתי אותו משם ותליתי אותו מעל הכיור בחוץ, אגב הסבר למארח שמדובר בברכה, ואין מכניסים דברים שבקדושה לתוך חדר השירותים.
באותו רגע עבר לידינו מזכיר הקיבוץ, יהודי מבוגר מאוד שהגיע להרצאה כדי לוודא שהאיזון בין המתנגדים לפתיחת בית-הכנסת בקיבוץ למצדדים בכך יישמר. כשהיה עֵד למיני-תקרית הזאת, הוא כעס מאוד.
“אתה רואה? זה מה שמרגיז אותי. אין לי דבר נגד הדת, אך מדוע אתם חושבים שכולם צריכים להתנהג לפי ההוראות שלכם? למה אתם כופים את אמונתכם על הזולת? מה אכפת לך איפה נמצאת ברכת ‘אשר יצר’? למה לקלקל את היופי שבדת, בשביל מה לרדת לרזולוציות כאלה?”
לא רציתי להיכנס לוויכוח, אבל כשראיתי את המבט בעיני המארח הבנתי שלמענו אני חייב לענות.
“התפרצת לדלת פתוחה”, השבתי לו. “אני דווקא מהדתיים שחושבים כמוך! גם אני נגד כפייה, וגם אני חושב שמיותר לרדת לרזולוציות נמוכות וש’איש באמונתו יחיה'”.
האיש הופתע. לתגובה כזאת מחרדי לא ציפה. ניצלתי את השתיקה והמשכתי.
“אתה בטח מתפלא למה הוצאתי בכל זאת את השלט הזה מהשירותים. בוא, נשב יחד לקפה ואסביר לך”.
האיש השתכנע, והמארח רץ להכין קפה לפני שהקסם יתפוגג.
“מדבריך אני למד שאתה מתנגד נחרצות לכפייה דתית”, פתחתי.
“נכון”, אמר האיש.
“אז ברשותך אבקש להקריא לך משהו”. הוצאתי מכיסי דף שמטייל איתי בכל פעם שאני מוזמן להרצאה בקיבוץ. “אבקש להקריא לך כמה מילים מתוך ספר הלכה שאני מתנגד לה ואתה מאמין בה”.
האיש נדרך, ואני התחלתי להקריא:
“הדרת נשים מהמרחב הציבורי על כל נגזרותיה אסורה. היא מנוגדת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולעיקרון השוויון, ומהווה הפרה של חוק איסור אפליה בכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים משנת תשס”א.
“לכן, עלינו להבטיח שבכל פעילות, אירוע ממשלתי או ציבורי יתקיימו העקרונות המפורטים האמורים. לכן, אין להציב שלטים, מחסומים או כל אמצעי אחר שנועד להכווין את הקהל לישיבה או השתתפות נפרדת באירוע ציבורי”.
הנחתי מידי את המסמך ואמרתי: “זהו נוסח הוראה בדבר שוויון מגדרי שנוסח בפרקליטות המדינה. אתה יודע מה למדתי ממנו? כמה דברים. שכבר יש לנו מדינת הלכה, שגם לחילונים יש דת, והכי חשוב – שהמכנה המשותף בינינו רחב הרבה יותר מהמפריד!
“לשנינו יש שולחן ערוך שאנו מעוניינים שכולם יתיישרו על-פיו – גם מי שאינם שותפים לאמונתנו. לשנינו יש ספרי הלכה שיורדים לרזולוציות הכי נמוכות, ואצל שנינו ישנם אנשי-רוח והוגי-דעות. ומה שהכי יפה – לשנינו יש פוסקי הלכה שיודעים להתפלפל.
“הנה דוגמה. בקיץ תשע”ט נאם בכנס פוליטי אחד מגדולי הסופרים בשמאל המזוהה אולי יותר מאחרים עם הדת החילונית, ואפילו כתב ספר או שניים בעניין. בנאומו עסק הסופר בשאלה האם ראוי לצרף מחדש למפלגת העבודה אדם שעזב אותה (אהוד ברק), בטענה שהדבר יסייע לה לצלוח את אחוז החסימה בבחירות. כשהאזנתי לדבריו, הרגשתי שאני נמצא בבית-המדרש בעיצומו של פלפול תלמודי.
“וכך אמר הסופר: ‘נכון שהוא [ברק] היה אחראי ל’מאורעות אוקטובר’, וגם חבר של אדם שהורשע בעבירות מוסר חמורות, והוא ישב עם נתניהו באותה ממשלה. ולכן – לכאורה הוא פסול, אלא שמצד שני החיבור איתו יוצר גלי הדף חדשים. ובזכותו פעם ראשונה מזה שנים התנועה הופכת מתנועה מנומנמת לתנועה חדשה – ולכן יש צדדים להקל’.
“בסופו של פלפול פסק האיש את הלכתו: ‘האם בגלל הרשימה הזאת הוא פסול חיתון לחלוטין? בשום אופן לא!’ – וכולם נשמו לרווחה: הרב שלהם הכשיר את החיבור הרצוי.
“אתה מבין? לא צריך לפחד ממדינת הלכה. כבר יש לנו אחת כזאת! אתה לא חושש מהמושג ‘מדינת הלכה’, אתה רק דואג לכך שהמדינה תמשיך להתנהל לפי ההלכה שלך וחושש שמא תתחיל להתנהל לפי ההלכה שלי.
“כאמור, לשנינו יש ‘שולחן ערוך’ עם ריבוי סעיפים. גם אצלך וגם אצלי יש פסולי חיתון. ההבדל היחיד בינינו הוא רק בשאלה למי כפופה ההלכה, מי מנסח אותה – האם זו תורתו של הקב”ה או התורה שכתבת בעצמך?
“גם התורה שלי וגם התורה שלך מבקשות להחיל את חוקיה על כולם. אז למה אתה כועס כשאני מוציא מהשירותים את ברכת ‘אשר יצר’? אם לדת החילונית מותר לרדת לרזולוציות נמוכות, מדוע לדת היהודית אסור…?”
בן-שיחי לא אהב את הכיוון שאליו התפתחה השיחה, ושלף טיעון שמשתמשים בו אנשים חכמים כשאין להם תשובה עניינית: “זאת דמגוגיה מה שאתה עושה פה, זה בכלל לא דומה. מה אתה משווה בכלל?”
“אני משווה משום שעם חילונים-דתיים מהסוג שלך יש לי מכנה משותף הרבה יותר רחב מאשר עם חילונים-מטעמי-נהנתנות. שנינו חושבים שנהנתנות זה לא הכל בחיים, ומאמינים שיש ערכים נעלים יותר לחיות בעבורם. ההבדל בינינו הוא במקור הסמכות של הערכים: אצלי זה הבורא ותורתו, ואצלך אלה אנשי הרוח והסופרים.
“ואגלה לך סוד: אולי תופתע, אבל דווקא חילונים מסוגך יביאו את המשיח, וזה כתוב במפורש בפרשת השבוע.
בפרשת מסעי מצווה הקב”ה על משה להכין ערי מקלט לרוצחים בשגגה. הלכות ערי מקלט יורדות עד לפרטים הכי קטנים – רוחב הדרך המובילה אליהן, ואפילו השלטים שיש להציב בשוליה. לא נראה לך מוזר שעוד לפני שמתגלים רוצחים בקרב עם ישראל, הקב”ה כבר מצווה את משה להכין ערי מקלט?
“ציווי זה מלמד שהכל מתוכנן מראש, אין מקרה בעולם אלא יש סדר. נכון לעכשיו אין רוצחים, מלמד הקב”ה את משה, אך יש להתכונן לכך. כאשר יופיעו רוצחים בישראל ידעו הכל כי התורה צפתה זאת מראש והתכוננה לכך, ולמרות שזהו מצב בלתי רצוי, אין להתרגש ממנו. הוא היה צפוי.
“הבט על שנינו. האם יש ניגוד גדול יותר? האם שאלת את עצמך כיצד קורה שלמרות שהתורה הבטיחה כי לפני ביאת המשיח עם ישראל יתעורר לתשובה, דווקא כעת הכפירה מרימה ראש? האין זה דבר והיפוכ ו- כפירה מצד אחד וחזרה בתשובה מצד שני? אם התשובה תביא את הגאולה, מדוע תתעצם הכפירה דווקא בתקופה זו? האם אין הדבר עלול לייאש אותנו מציפייה לגאולה?
“מפרשת השבוע למדנו שהתשובה לכך שלילית. בפרשת מסעי מלמדת התורה כי הופעת הרוצחים בעם ישראל נצפתה מראש, והגם שזוהי תופעה שלילית – יש בה גם צד חיובי: היא מלמדת שדבר אינו נסתר מעיני ההשגחה.
“התדע מדוע הכפירה מתעוררת דווקא ערב הגאולה? משום שלא זו בלבד שאינה מרחיקה אותה, אלא להפך – היא מקרבת אותה מהר משחשבנו, ואתה, אדוני, ההוכחה לכך. הכופר הוא אדם דתי לא פחות מהמאמין. גם לו יש הלכות, וספרים מחייבים, וגם הוא מחפש את האמת.
“הדבר היחיד שמגדיר אותו כ’חילוני-דתי’ ולא כ’חרדי-דתי’ הוא מקור הסמכות שממנו הוא יונק את ערכיו. לדידו, מקור הסמכות בשׂכל האנושי, ועבור המאמין מקור הסמכות בתורת ה’. כל השאר דומה להפליא.
“נסה לדמיין מה יקרה כשהחילוני-הדתי הערכי, רודף האמת והצדק, יגלה שיש בורא לעולם – האם הוא יידרש לשנות את חשיבתו? לגמרי לא. בסך הכל יידרש ממנו למחוק את הסעיף ‘חילוני’ מה’דתי’ שלו, והנה הוא כבר חרדי-דתי. רק להעביר את מקור הסמכות מאנשי הרוח והספר לחכמי התורה.
“לכן מצווה הקב”ה את משה להכין ערי מקלט לרוצחים עוד בטרם נמצא ולו רוצח אחד בעם ישראל. כדי ללמד שגם הידרדרות מוסרית מקרבת את העולם אל תכליתו. שגם נסיגה היא מרכיב מתוכנן בתוכנית האלוקית. שגם הכפירה היא חלק מתהליך הגאולה. וזאת לא נסיגה, זאת התקדמות. “ההוכחה הטובה ביותר לכך היא ההרצאה הערב בקיבוץ שלך. בתור מי שהתחנך על ברכי האידיאלים של התנועה הקיבוצית, האם נראה לך שמייסדי הקיבוץ העלו בדעתם שיום יבוא ותתקיים כאן הרצאה ביהדות…? איפה טעו האבות המייסדים? איך נוצר ביקוש כזה להרצאה ביהדות בקיבוץ? האם אין בכך כדי לבשר על הגאולה הקרובה?”
