חוק השבות, שמכוחו זכאי כל יהודי לעלות למדינת ישראל, אושר בכנסת ישראל ב-5 ביולי 1950. עשרים שנה לאחר מכן תוקן החוק, לאחר דיון נוקב בסוגיית ההתבוללות.
במהלך הדיון אמרה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, את הדברים הבאים: “לאיש מאיתנו אין הסבר רציונלי לחידת קיומנו. אי אפשר לשאת זאת שדווקא כאשר ישנה מדינה יהודית – גוברת תופעת נישואי תערובת. דבר זה אינו נותן לי מנוח. המשימה הראשונה אחרי ביטחון המדינה היא שמירה על עם ישראל. אני רואה זאת כדבר החשוב ביותר.”
מים רבים זרמו מאז. אם באותם ימים שיעור נישואי התערובת בארה”ב עמד על 17%, וגולדה התייחסה אליו כאיום קיומי על עם ישראל, מעניין מה היתה אומרת כיום, כאשר שיעור התבוללות של יהודי ארה”ב אך כפסע מ-70%.
אלא שכדי למנוע את ההתבוללות אין די בנאומים. מוכרחים להבין את סיבותיה ולהילחם בהן.
אמנם נכון, לאובדן הזהות היהודית יש קשר ישיר לאחוזי ההתבוללות, אך היא אינה הסיבה היחידה לה. במהלך השנים פגשתי לא מעט יהודים שהצהירו בפני בכנות כי זהותם היהודית חשובה להם מאוד, ולמרות זאת ילדיהם מתבוללים ונכדיהם כנראה לא יהיו עוד יהודים.
המבחן האמיתי יהיה כאשר הקב”ה יתגלה למי מהם ויודיע לו כי למרות שהוא מאוד משתדל להרבות כבוד שמיים בעולם, הוא – הבורא – אינו מעוניין בכך.
האנשים הללו לימדו אותי שצריך לחפש את הסיבה להתבוללות במקום אחר. מצאתי אותה בפרשת השבוע.
בפרשת לך לך הקב”ה מצווה על אברהם לעזוב את חרן ולצאת אל ארץ כנען. חז”ל מספרים שהיה זה הניסיון הראשון בשרשרת הנסיונות שעבר אברהם. אך האם עצרנו אי פעם להתבונן מה בדיוק הפך את ציווי ‘לך לך’ לניסיון? האומנם יציאה מחרן לכנען בציווי הבורא נחשבת ניסיון? האם חסרים גם בתקופתנו יהודים שעלו לארץ ישראל בעקבות ה’אוּר כּשׂדים’ הפרטי שלהם?
התשובה לכך מופיעה בביאור הנצי”ב לפרשת השבוע, וכך הוא כותב: “שֶׁיְּהֵא בּוֹדֵד בְּמוֹעָדוֹ וְאֵין לְזָרִים אִתּוֹ, וְעַל זֶה שַׁיָּךְ לָשׁוֹן ‘לְךָ’ – לְעַצְמְךָ”. (העמק דבר, שם)
לדברי הנצי”ב, הניסיון שנאלץ לעמוד בו אברהם אבינו בציווי ‘לך לך’ היה עצום, ובעיקר מתסכל. לאורך כל שנות נדודיו עסק אברהם בפרסום האמונה בקב”ה. הוא הקים בתי מדרשיות וניסה להשפיע על דעת הקהל לזנוח את עבודת האלילים. והנה ברגע אחד ‘מתהפך’ הקב”ה ומצווה עליו לחדול מכך, לעזוב את מפעל חייו – לקום וללכת…
בציווי לך לך מלמד הקב”ה את אברהם שיש לו תוכניות אחרות עבורו. הוא מסביר לו שרצונו להקים עַם מיוצאי חלציו, ולא משאר האומות.
וכאן בדיוק מסתתר הניסיון. כלומר: מי עובד אצל מי? אברהם אצל הקב”ה – או חלילה להפך…?
האם אברהם הוא שצריך לשנות את תוכניותיו על פי רצון ה’ המתגלה אליו, או שמא ה’ צריך, כביכול, להתאים את רצונו לתוכניותיו של אברהם שכבר מושקע, במצוותו, בפרויקט חייו…?
ואם נראה לנו שמדובר בניסיון פשוט ואנו מתקשים לזהות עוצמת הקושי, נראה שטרם התנסינו בניסיון דומה.
המכירים מקרוב את עולם התורה יודעים את האמת הפשוטה: לא כל מי שמקיים מצוות אכן עובד באמת את הקב”ה. ישנם המקיימים תורה ומצוות לא מפני שהם עובדים אצל הבורא, אלא מפני שהוא – כך נדמה להם – עובד אצלם. הם הולכים אחריו כל עוד הם נראה להם שהוא מעוניין במעשיהם.
המבחן האמיתי יהיה כאשר הקב”ה יתגלה למי מהם ויודיע לו כי למרות שהוא מאוד משתדל להרבות כבוד שמיים בעולם, הוא – הבורא – אינו מעוניין בכך.
מה יקרה אז? האם הוא ייאלם דום וישנה את דרכיו כדי להתאימן לרצון ה’ המתחדש לו מפי השכינה ממש, או שמא ייכנס למשא-ומתן עם הבורא בניסיון לשכנעו שכדאי לו, לכל הפחות, לשמוע את הצד השני?
זה היה ניסיונו של אברהם אבינו.
מה הקשר בין יסוד זה לבין התבוללות? פשוט מאוד.
יהודים שהקב”ה ‘עובד’ אצלם תמיד ינסחו את היהדות כך שתתאים לתוכניותיהם האישיות ככפפה ליד. ולכן על השאלה “מיהו יהודי” יש להם תשובה מן המוכן: “אני!”
אם ברצוני להתחתן עם אשה לא יהודיה? אין בעיה. אגדיר מחדש את היהדות, כדי שתתאים לרצוני. מדוע? כי כאשר היהדות מנוסחת על ידינו, אנו ‘בעלי הבית’ ולכן אנו קובעים. אך כשהיא בעלת הבית, עלינו להתאים את עצמנו אליה.
וכדי לדעת מי עובד אצל מי יש להתבונן באבי האומה הישראלית, אברהם אבינו. כאשר הקב”ה אומר כי זו היהדות שהוא מעוניין להקים, אברהם לא מתווכח, לא מנסה לשכנע, ובעיקר – לא מתאכזב. הוא מיישר קו ומחשב מסלול מחדש.
מדוע? כי הכלל הראשון שהיהדות מנחילה לנו הוא זה: הבורא לא עובד אצל האדם. זה להפך.
לאחרונה התנהל דיון נוקב בתקשורת הישראלית בנושא ההתבוללות עקב נישואים מתוקשרים בין יהודי לערבייה. כך התבטא אחד מבכירי הפרשנים בתוכנית רדיו במענה לביקורת שהוטחה בבני הזוג: “בישראל אי אפשר שיהיה אירוע משמח ללא שובל מכוער. אתמול בערב התקיימה חתונה ואז יצאו מהחורים הגזענים הקטנים” [כוונתו למי שגינו את הנישואים המעורבים של לוסי אהריש ובן זוגה היהודי].
מעניין לציין כי אותו פרשן פרסם רק שנה קודם לכן תחקיר על תופעת ההתבוללות בארה”ב, אלא שאז היתה מסקנתו שונה לחלוטין. וכך כתב אז: “היהודים בעולם הולכים ונעלמים בגלל ההתבוללות. עצירת התופעה היא אתגר עצום. יש שיגידו שמדובר באיום אסטרטגי על מדינת ישראל. אם לא יהיה שינוי מהותי, בעתיד יוסיפו להיעלם מהמפה עוד ועוד צעירים יהודים”.
איום אסטרטגי או גזענות קטנה? תחליטו אתם.
