הרעב, המחלות ועבודת הכפייה שהיו מנת חלקם של האסירים במחנות הריכוז וההשמדה של גרמניה הנאצית, העמידו את תוחלת החיים במחנות על כשלושה חודשים בממוצע. אם זכיתם לפגוש אסירים ששרדו תקופות ארוכות יותר, היו הם היוצאים מן הכלל שמלמדים על הכלל.
אחד מהם היה יהודה אריה וליס ז”ל, ששהה במחנות ריכוז שונים בין השנים 1940 ל-1945.
כשסיים אהוד סיים את סיפורו, סיפרתי לו על יהודה אריה וליס ז”ל ועל תפילתו המיוחדת, והוא התרגש.
“כששאלתי את אבא איך לא איבד תקווה והצליח לשרוד תקופה ארוכה כל-כך, הוא לימד אותי את סוד השיטה שסייעה לו באותם ימים חשוכים”, סיפר לי בנו, הרב יוסף וליס. “הוא אמר לי כך: ‘במשך כמעט חמש שנים, במסדר המתיש שנערך בכל בוקר, הייתי נושא עיניים לשמים ומתפלל להקב”ה תפילה אחת בלבד – ריבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא את היום הזה. תן בי כוח לסיים בחיים את היום הזה. יותר מזה לא אבקש'”.
“מניסיוני במחנות הריכוז”, סיפר ר’ יהודה אריה, “למדתי שהמחשבה על המחר היא פריבילגיה השמורה למי שההווה שלו מובטח, ומתוך כך יש לו פנאי לעסוק במותרות. אלא שכל מי שעבר במחנות למד על בשרו שההווה אף פעם לא היה מובן מאליו, ולכן ביקשתי רק את אותו יום”.
ברבות השנים פגשתי אדם שהגיע למסקנה דומה, אך לא מתוך ייסורים ומחסור אלא דווקא מתוך שפע. באחד הימים הוא הגיע למשרדי והציג את עצמו.
“שמי אהוד. עד לפני שלושה חודשים התגוררתי עם משפחתי בקליפורניה, אך לאחר שנחשפתי להרצאותיך ביוטיוב החלטנו לשוב ארצה. הגעתי רק כדי לספר שיש לך חלק בהחלטתנו, גם אם לא הייתי שותף לה בפועל”.
כששאלתי את אהוד אם יוכל להצביע על הרגע שבו גמלה בלבו ההחלטה לשוב לישראל, הוא פתח בסיפורו.
“אחרי שהשתחררתי מצה”ל נסעתי לאמריקה. היה לי חלום להתעשר והגשמתי אותו. אבל למרות העושר והנכסים שצברתי המשכתי לעבוד במלוא הקצב, ובסופו של דבר שאלתי את עצמי לשם מה כל זה? התשובה שנתתי לעצמי היתה – ‘בשביל לדאוג לעתיד’, וזה נשמע לי מאוד משכנע.
“כשהגיע העתיד ולא עצרתי, שוב שאלתי את עצמי אותה שאלה, והתשובה לא השתנתה – ‘כדי לדאוג לעתיד’.
“לא ידוע לי אם אתה מעודכן במה שקורה בכלכלה האמריקנית. אך אחת לכמה שנים מתרחש שם משבר כלכלי. הכלכלנים מדברים על בועה, תיקון בשווקים או התכווצות, אבל היום אני יודע שהכל משמים. ההשגחה מזעזעת את השוק מדי כמה שנים כדי לאפשר למי שרוצה להתעורר – לעשות זאת בזמן. וזה בדיוק מה שקרה לי.
“במשבר הכלכלי שפקד את ארה”ב ב-2008, משבר ה’סַאבּ פּרַיים’, ישבתי במשרד ושאלתי את עצמי למה בעצם אני ממשיך לעבוד. וכיוון שעבודה לא ממש היתה אז, לא היה מה שיסיח את דעתי והייתי פנוי להתבונן אל תוך עצמי בלי להתחמק. בנקודה הזאת זיהיתי את ההונאה העצמית שמאחוריה הסתתרתי כל כך הרבה שנים. לפתע זיהיתי את הכשל המובנה בשיטה שלי.
“תמיד כששאלתי את עצמי ‘למה אני ממשיך לעבוד?’ התשובה היתה ‘כדי לדאוג לעתיד’. אלא שהפעם היה לי זמן פנוי, ועלתה לי שאלה נוספת: ‘אתה אומר שאתה עובד בשביל המחר? מצוין! בוא נניח שחסכת כסף כדי לחיות ברווחה כל החיים, וסידרת גם את הילדים. מה תעשה אז?’
“‘מה אעשה? אתחיל ליהנות מהחיים’ – השבתי לעצמי. אלא שאז התברר לי משהו שלא היה לי פנאי לחשוב עליו קודם. הבנתי פתאום שגם עולם ההנאות מתנהל באופן דומה. גם שם למרות שאתה נהנה היום – אינך משוחרר מהמחשבה על התענוג שיבוא מחר. לפתע הבנתי שכשאני בוחר בהנאות, אינני משתחרר מדאגות אלא מחליף דאגות כלכליות באחרות. בעולם העסקים אתה מוטרד מהרווחים שיהיו או לא יהיו מחר, ובעולם ההנאות גם אם אתה נהנה היום, אתה דואג אם תוכל להמשיך ליהנות גם מחר.
“פתאום הבנתי, שהדאגה על המחר איננה עניינית, היא בסך הכל סוג של בריחה מחיפוש אחר משמעות בהווה. שמי שאין לו במה למלא את ההווה בורח אל הדאגה למחר בטענה שהוא אדם אחראי, אך בעצם הוא אף פעם לא חי באמת: אם חלומו יתגשם ולא יצטרך לדאוג עוד למחר, הוא יוותר עם הווה שמעולם לא טרח למצוא לו משמעות.
“התובנה הזו לא נתנה לי מנוח עד שהחלטתי לשנות גישה, להפסיק לחשוב על המחר ולחיות את ההווה בלבד. אלא שאז גיליתי לתדהמתי שאין להווה שלי שום משמעות אמיתית!
“באותו רגע החלטתי לשנות כיוון, וכשהתחלתי לחפש משמעות הקשבתי לשיעורים והרצאות ביהדות ותוך זמן קצר הבנתי שמסתיים הפרק האמריקני בחיי וצריך לחזור ארצה. אם הכסף כבר אינו מטרה וגם לא תענוגות החומר – לשם מה להישאר באמריקה? אם חיים את היום, עדיף כבר בעברית”.
כשסיים אהוד סיים את סיפורו, סיפרתי לו על יהודה אריה וליס ז”ל ועל תפילתו המיוחדת, והוא התרגש.
“למען האמת”, הוספתי, “הרעיון של שניכם אינו מקורי משום שהוא מופיע כבר בפרשת השבוע”.
בפרשת עקב סוקר משה רבנו בפני בני ישראל את מסעותיהם במדבר, ומזכיר להם את המן שירד מן השמים לאורך נדודיהם, שנאמר: “וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי־ה’ יִחְיֶה הָאָדָם”. (דברים ח, ג)
מדוע נאמר בפסוק “ויענך וירעיבך”? האומנם עינה והרעיב הקב”ה את בני ישראל? הרי הוא סיפק להם מן לשובע דבר יום ביומו!
“תשובה לשאלה זו טמונה בתובנות שלך ושל יהודה אריה וליס”, אמרתי לאהוד.
“המן אכן השביע את בני ישראל בתקופת נדודיהם, אך תאריך התפוגה שלו היה קצר מאוד: יום אחד בלבד. לא ניתן היה לחסוך מַן ליום המחרת. וכיוון ששבעו כדי צורכם אותו יום, החלו בני ישראל דואגים למחר כדרכם של השבעים. אדם רעב אינו חושב על המחר: בטנו מקרקרת כעת. אך לא כן השבע, כיוון שהוא מסופק מבחינה גופנית, דעתו פנויה לדאוג למחר.
“זה היה סוד הרעב והעינוי שהתקיימו בבני ישראל: המן אמנם ירד בשפע וכדי שׂבעה, אך לא ניתן היה לאגור אותו. מציאות זו הרגילה אותם להתמקד בהווה ולא בעתיד, בהיום ולא במחר. יש מספיק להיום, ובאשר מחר – בין כה וכה אי אפשר לצבור. כך אילצה ההשגחה את בני ישראל לעסוק בהווה ובמשמעותו.
“זהו שנאמר בפסוק ‘וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן’ – כאשר יש די להיום ואין דרך לדאוג למחר, זהו עינוי המאלץ אותנו לחפש משמעות בהווה, הלא היא – “לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי־ה’ יִחְיֶה הָאָדָם”.
“בעוד משבר כלכלי פוקד את ארה”ב מדי כמה שנים, במדבר דאגה ההשגחה ליצור משבר כלכלי מדי יום, כדי להרגיל את בני ישראל לעסוק במשמעות ההווה במקום לברוח אל דאגות המחר: כדי שיעסקו בחיים עצמם, המתרחשים ברגע זה ממש, ובמשמעותם – שהכל אלוקות והכל קורה בהשגחה פרטית.
“בפרשת השבוע מלמדת התורה כי הלך-רוח מרכזי בתרבות המערבית – צבירת נכנסים לשם הבטחת העתיד – מונע מאיתנו לחיות את החיים עצמם, חיים של הווה עם משמעות.
“את השיעור הזה שלמדו בני ישראל במדבר סיני ברדת המן הבין יהודה אריה וליס באופן אינטואיטיבי במחנות הריכוז, ולמדת גם אתה בתקופת בתקופת המשבר הכלכלי בארה”ב”.
“אז למה לא עלו לארץ כל החברים הישראלים שלי? הרי גם אותם עצר המשבר הכלכלי!”, הקשה אהוד.
“גם זה בגלל המן”, אמרתי. “גם במדבר היו ששנאו את המן למרות רווחת ההווה שהעניק להם. מדוע? משום שהם לא ביקשו את האמת, וגם לא את המשמעות. הם חיפשו תענוג, ועבור רודפי תענוגות – ההווה הוא אסון”.
