רבי חיים יעקב הוא יהודי מלא וגדוש בתורה ובחכמה. כשנפגשנו סיפר לי סיפור לו היה עד ראיה.
לפני שנים, נהגתי ללמוד בבית כנסת בשכונת “אחווה” בירושלים, שמאז הקמתו התפללו בו רבים מגדולי ישראל, ועד היום, גם לאחר פטירתם, שמותיהם החרוטים על מעידים על כך.
לעזור לי? ענה האיש בעצב עמוק. הלוואי והייתם יכולים. לי כבר אף אחד לא יכול לעזור. עבורי כבר מאוחר מידי.
אחד מהמתפללים המפורסמים שהתפללו בו, היה הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ”ל שעלה לישראל בשנת ת”ש, הקים את וועד הישיבות, וכיהן בתפקיד ראש מועצת גדולי התורה.
באחד הימים, לפני תפילת מנחה, נכנס לבית הכנסת יהודי מבוגר שהיה לבוש מכנסי עבודה וחולצה כחולה ועל ראשו כובע בצבע חאקי.
כשהסתיימה התפילה לא הלכתי הביתה. סיקרן אותי מה מחפש קיבוצניק בבית כנסת בשכונת גאולה בירושלים.
לאחר שכולם עזבו, קם האיש ממקומו והחל להסתובב בין הכיסאות, תוך שהוא בוחן את השמות החרוטים עליהם. כשהגיע לכיסא של רבי זלמן סורוצקין זצ”ל, כרע האיש על ברכיו והחל לבכות בכי תמרורים.
סלח לי רבי זלמן… סלח לי. צדקת רבי זלמן. אחח… כמה צדקת. מחל לי רבי. אני זה שטעיתי.
וכך חזר על הדברים בבכי גדול במשך כמה דקות.
כשהאיש קם על רגליו ניגשתי אליו עם החברותא שלי והגשנו לו כוס מים.
אפשר לעזור? שאלנו. אתה נראה נסער מאוד. נוכל לעשות משהו למענך?
לעזור לי? ענה האיש בעצב עמוק. הלוואי והייתם יכולים. לי כבר אף אחד לא יכול לעזור. עבורי כבר מאוחר מידי.
ואז התיישב האיש על כסאו של רבי זלמן זצ”ל וסיפר לנו את סיפורו.
אתם אברכים צעירים. כשהייתי בגילכם הייתי נמניתי על המתפללים הקבועים בית הכנסת הזה. הייתי בחור חרדי אך הושפעתי עמוקות מן האידיאלים שנשבו כאן בעשורים הראשונים של המאה ה – 20. באותם ימים בהם התרחש הדבר, עוד הייתי לבוש כמותכם אך בתוכי כבר הייתי מנותק מתורה ומצוות.
בעיצומה של השמדת יהודי אירופה. כל גדולי ישראל שהתפללו כאן, בקשו בתפילותיהם על יהודי אירופה שנטבחו באכזריות בידי הצורר הגרמני, אך רבי זלמן היה שונה. מידי יום הוא היה בוכה עליהם בתפילת שמונה עשרה עבזעקות שבר מחרידות, שזעזעו את קירות בית הכנסת, אך בעיקר את ליבי העיקש.
בתור בחור צעיר שאיבד את אמונתו, לא הייתי יכול לשאת זאת. הבכיות שלו זעזעו אותי וגרמו לי לבלבול גדול ולכעס.
באחד הימים, כשלא הייתי יכול עוד לשאת זאת, ניגשתי אליו אחרי התפילה.
תגיד כבוד הרב, אמרתי לו בעזות פנים, למה אתה בוכה בצעקות כאלה? מדוע רק אתה בוכה כך? יש פה עוד צדיקים וחכמים וגם הם מתפללים על מיליוני היהודים שנטבחים באירופה, אבל בשונה ממך, הם לא בוכים בצורה כזאת. אתה יותר צדיק מהם? לך כואב יותר מהם? אולי כבוד הרב תבכה קצת יותר בשקט?
הרב הביט בי באהבה גדולה, והשיב בעצב: אני לא בוכה על מיליוני יהודים. אני בוכה על יהודי אחד בלבד. אני בוכה על כל יהודי ויהודי מהמיליונים האלה כאילו היה הבן היחיד שלי. תחשוב רגע, אמר לי הרב, אם היה לך בן יחיד והוא היה מת חלילה, איך היית בוכה עליו, בשקט? לכן אני בוכה בקול. כי אני מרגיש שכל יהודי מקדושי השואה הוא הבן היחיד שלי.
את האמת סיפר האיש. לעגתי לו. באותם ימים כבר הייתי מנותק לגמרי מהתורה והמצוות, כי ראיתי בה משהו מיושן שאבד עליו הכלח, ולכן במקום לכבד אותו על הרגישות שלו, לעגתי לו. רוצה לבכות שיבכה, חשבתי לעצמי. אבל לפחות בצורה קצת יותר תרבותית.
מאז עברו שנים. סיפר הקיבוצניק. רבי זלמן נפטר, אני התחתנתי ונולד לנו בן יחיד, אבל במהלך מלחמת שלום הגליל הוא נפל בלבנון והבית שלנו נחרב.
אתמול, שנה אחרי נערך טקס למשפחות השכולות וגם אנחנו הוזמנו. כשהגעתי לשם, ישבתי קפוא. עד אותו רגע, כבשתי את כל הצער הנורא בתוכי. מאז שהוא נפל הפכתי לאדם מכונס ושתקן, אבל בתוכי היה כאב שאי אפשר לתאר.
אלא שאז באותו כינוס, נזכרתי לפתע בדבריו של רבי זלמן. אם היה לך בן יחיד שנפטר איך היית בוכה עליו. ואז התפרקתי לחתיכות.
התחלתי לבכות בזעקות שבר ולא היה אכפת לי מאף אחד. אפילו אשתי לא הבינה מה קרה לי. כשהגענו הביתה הודעתי לאשתי שמחר אני נוסע לסידורים בירושלים.
החלטתי לבוא לכאן כדי לבקש סליחה מרבי זלמן. כדי להגיד לו שאני מעריץ אותו. שהיום אני יודע איך בוכים על בן יחיד שנפטר. שהיום אני נדהם איך הוא היה מסוגל לבכות על כל יהודי כאילו שהוא בנו היחיד למרות שלא הכיר אותו. לכן בכיתי מול הכסא שלו. לכן נישקתי אותו. כי החיים לימדו אותי עד כמה הוא צדק.
כשרבי חיים יעקב סיים את הסיפור המצמרר, שתקתי, ושאלתי את עצמי, מה באמת גרם לרבי זלמן לבכות בעוצמה כזאת? מאיפה הוא שאב את הרגשת הקירבה ליהודים שהוא בכלל לא הכיר?
והתשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
פרשת במדבר נפתחת בפסוק: “וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר: “שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם”.
על הסיבה לציווי למנות את ישראל כותב רש”י: “מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן. וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן”.
וכאן עולות כמה שאלות. א. מדוע בגלל שהקב”ה מחבב את ישראל הוא מונה אותם? וכי הוא לא יודע את מספרם? האם הקב”ה לא יכול לגלות את חיבתו לעם ישראל בדרך אחרת? וחוץ מזה? מה מיוחד כל כך ביציאת מצרים ובעגל ובהקמת המשכן שדווקא אז הוא סופר אותם?ולמה דווקא משה ואהרן סופרים?
והתשובה פשוטה.
מניית בני ישראל לא נועדה לספק נתונים. אלא ללמד על חביבותו של כל יחיד ויחיד מבני ישראל, ובעיקר על מעלתו וחשיבותו של כל יהודי.
ביציאת מצרים הקב”ה סופר אותנו כדי ללמד שהוא לא אוהב רק את כלל האומה אלא את כל אחד ואחד שמרכיב אותה. בחטא העגל הוא מצווה לספור אותנו כדי ללמד שהוא אוהב כל אחד ואחד מאתנו גם אם הוא חוטא. ובהשראת השכינה במשכן הקב”ה מצווה לספור אותנו כדי ללמד, למה הוא אוהב כל אחד מאתנו. למה? כי לכל יהודי יש חלק ייחודי בתורה שרק הוא יכול לגלות. כי לכל אחד מאתנו יש חלק בעולם של הקב”ה שאף אחד אחר לא יכול למלא במקומו, ושלכן כל יהודי הוא עולם ומלואו. כדי ללמד שגם אם כל החלקים יתחברו, אם יהודי אחד יחסר, הפאזל לעולם לא יהיה שלם.
לכן דווקא משה ואהרן ניצטוו לספור אותנו. משה כדי לגלות לכל אחד מאיתנו את החלק הייחודי שיש לו בתורה שקיבל מאת השם. ואהרן כדי ללמד שבעזרת ההתקרבות לקב”ה, גם כל אחד יכול לגלות את המיוחד שבו.
הקב”ה מצווה לספור אותנו כדי ללמד שאין בעולם יהודי לא חשוב, ושאין יהודי בעולם שאין לו חלק בתורת השם, וכדי שלעולם לא נחשוב שאין להקב”ה תועלת בנו, או שהעולם לא היה מפסיד כלום אם לא היינו כאן.
לכן הקב”ה סופר את בני ישראל, כי כשסופרים הופכים את הרבים להרבה יחידים. כי כשסופרים זה מלמד על חשיבות שאנחנו מעניקים חשיבות לכל יחיד ויחיד.
לכן בכה רבי זלמן סורוצקין זצ”ל על כל אחד ואחד ולא על כולם יחד. כי מי שאוהב את השם לא יכול שלא לאהוב כל יחיד ויחיד, שהרי אם הקב”ה אוהב כל אחד ואנחנו אוהבים אותו, איך לא נאהב כל אחד שהוא אוהב?
אלא שכדי להגיע למדרגה כזאת כמו של רבי זלמן סורוצקי זצ”ל אנחנו צריכים להתקרב להשם כמו שהוא התקרב, וכשנזכה להתקרב, נרגיש גם אנחנו את מעלתו של היחיד ונרגיש אליו קרבה כאילו היה הבן היחיד שלנו.
