כשהגעתי להרצאה באחד המושבים הוותיקים בדרום הארץ, התברר לי שהקהל מורכב מבעל הבית ואשתו.
שאלתי מה קרה, ובני הזוג סיפרו לי שאין בכך חידוש ושהסיפור התחיל כבר לפני שנה, עוד בטרם החלו לשמור תורה ומצוות. הודענו שבביתנו תתקיים הרצאה בנושא ‘אמנות האהבה’, וכמעט כל התושבים ביקשו להשתתף בה. אבל כשהתברר להם שהמרצה חובש כיפה, התחילו הטלפונים.
“את אולי מתכוונת לטוב, אבל תדעי לך – תהיה פה מלחמה!”, הזהיר יו”ר הוועד בטון חמור.
עוד הודעות קוליות שהושארו במשיבון: “לא נסכים להפוך את המושב למאה שערים!”; “נילחם על החופש שלנו ועל הפלורליזם!”; “החשוכים האלה לא ידרכו כאן!”
אבל בכך לא הסתיים הסיפור. במושב החלו להופיע מודעות המאיימות על התושבים לבל יעזו להגיע להרצאה, בצירוף איום לסלק אותנו מהמושב אם נמשיך ב”מעשי ההתגרות” שלנו.
המאבק בהדתה אינו שופך מים על מהדורת היהדות. הוא שופך עליה נפט, ורק מלבה את הסקרנות והעניין ביחס אליה
“אבל במחשבה שניה”, אמרה לי האשה, “אני חייבת לאנשי המושב את החיים שלי. בזכותם חזרתי בתשובה! כשראיתי את ההתנגדות הקשה להרצאה על אהבה רק מפני שהמרצה הוא רב, הסתקרנתי מאוד.
“אתה לא מכיר את החיים במושב, יש כאן יריבויות של שנים שאף אחד כבר לא זוכר על מה ולמה החלו. אבל פתאום מגיע רב – ודווקא הוא מצליח לאחד בין כולם. נעלמו היריבויות, נעלמו השנאות – פתאום כולם מאוחדים שכם אחד נגד אויב חיצוני. פשוט הייתי חייבת להבין מה ביהדות כל כך מאיים עליהם כל כך”.
“ואתה?”, שאלתי את הבעל, “איפה אתה בתמונה? אני רואה שגם אתה חזרת בתשובה?”
“נכון”, אמר האיש, “זה בגלל התפילין של אשתי”.
“התפילין של אשתך?!”
“אחרי שהיא חזרה בתשובה, לא ידעתי מה לקנות לה ליום ההולדת. כרטיסים להצגה – כבר לא מתאים. מסעדה? נדוש. ספרים? יש לה המון. אז נסעתי לחנות לתשמישי קדושה, ושאלתי את המוכר מה אפשר לקנות לאדם שחזר בתשובה. והוא מכר לי תפילין. כשהגעתי הביתה עטפתי אותן באריזת שי, הוספתי ברכה יפה, והגשתי לה אותן כמתנת יום הולדת.
“אשתי שמחה מאוד בתפילין אבל לא ידעה איך מניחים אותן, ולכן התקשרה לרב כדי לקבל הדרכה. כשהסתיימה השיחה הבנתי מהבעת פניה שחבל שלא דאגתי לקחת פתקית החלפה. היא סיפרה שהרב אמר לה שאין צורך שתניח תפילין, ואם אני באמת רוצה לשמח אותה ביום הולדתה – אולי אתחיל אני להניח תפילין לכבודה, וכך נרוויח שנינו. ככה גם אני התחלתי – מתוך שלא לשמה. ולגבי ההרצאה שלך כאן, אני די מבין את השכנים במושב. העסק הזה של חזרה בתשובה כנראה מדבק, ואני ההוכחה לכך…”
גבות לא מעטות ודאי מורמות למקרא הסיפור הזה. הוא נשמע מופרך לגמרי. אבל כל מי שמצוי קצת בעולם התשובה, יודע כי אמת דיברתי. הסיפור הזה קרה במציאות.
ובכל זאת, הספק מנקר: בכל זאת הרי לא מדובר בתמהונים מנותקים מהחיים. בני הזוג האלה שניהם אנשים משכילים שאינם עושים שום צעד בלי לבדוק ולהשתכנע. למה הם חוזרים בתשובה? בגלל הרצאה? בגלל תפילין שנרכשו בטעות לאישה?
התשובה לכך מצויה בפרשת השבוע.
בפרשת וירא מתארת התורה את ההכנות להפיכת סדום, ואת המלאכים שנשלחו לחלץ משם את לוט ואשתו. מה בעצם עשה לוט בסדום? לדברי חז”ל, לוט לא היה תושב מן המניין אלא נשיא מערכת המשפט. המפרש העליון של החוקה הסדומית. לא דבר ריק הוא מכם: לתפקיד בכיר כזה לא ממנים כל אחד. יש מכרזים, ועדת איתור, שימוע…
מתברר גם שעל מנת לזכות בתפקיד נשיא בית המשפט העליון בסדום, לוט היה צריך לשכנע את מעסיקיו שהרקע ה’דתי’ שממנו בא – כבר אינו נר לרגליו. לוט לא חינך את ילדיו ברוחו אברהם אבינו, אלא גידלם כסדומיים כשרים והגונים. אבל גם התחבולה הזאת לא צלחה, ובמדרש מובא שהקב”ה החליט בסופו של דבר להפוך את סדום בגלל… בתו של לוט. מלבד ייחוסה הרם לאביה, בת לוט היתה נשואה לאחד מ’טובי העיר’ של סדום. וכך מספר המדרש (ילקוט שמעוני, פ”ג):
“[בתו של לוט] רָאֲתָה עָנִי אֶחָד מְדֻקָּר בִּרְחוֹב הָעִיר וְעָגְמָה עָלֶיהָ נַפְשָׁהּ, מֶה הָיְתָה עוֹשָׂה? בְּכָל יוֹם כְּשֶׁהָיְתָה יוֹצְאָהּ לִשְׁאֹב מַיִם הָיְתָה נוֹתֶנֶת בַּכַּד שֶׁלָּהּ מִכָּל מָה שֶׁבְּבֵיתָהּ, וּמַאֲכֶלֶת לְאוֹתוֹ עָנִי. אָמְרוּ [אנשי העיר]: מֵאַיִן חַי הֶעָנִי הַזֶּה? וּכְשֶׁיָּדְעוּ בַּדָּבָר, הוֹצִיאוּהָ לִשָּׂרֵף. אָמְרָה: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עֲשֵׂה מִשְׁפָּטִי וְדִינִי! וְעָלְתָה צַעֲקָתָהּ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵרְדָה נָא וְאֶרְאֶה, אִם צַעֲקַת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת עָשׂוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם – אֶהֱפֹךְ יְסוֹדוֹתֶיהָ.”
אלא שכאן מתעוררת שאלה: מניין למדה בתו של לוט את מידת החסד? הרי בבית אביה לא ראתה כזאת, ומחוצה לו ודאי שלא, הרי דין מוות גזרו בסדום לגומלי חסדים. אם כך מי לימדהּ?
והתשובה: בראותה את גודל השׂנאה לכל עניין של חסד המאחדת בין תושבי סדום, התעוררה סקרנותה של בת לוט, והיא החלה לחקור בדבר. בירוריה העלו כי אצל לוט אביה החסדים קשורים לגֵנים המשפחתיים. בטרם קבעה המשפחה את ביתה בסדום, היו כולם חלק ממשפחתו של אברהם העברי, איש החסד המפורסם. גילוי זה של שורשי החסד המשפחתיים גרם לה למהפך.
מוסר השכל: המאבק בהדתה אינו שופך מים על מהדורת היהדות. הוא שופך עליה נפט, ורק מלבה את הסקרנות והעניין ביחס אליה.
מוסר השכל 2: אם אבות אבותינו הניחו תפילין, הרי גם אם יחלפו כמה דורות שבהם אנו, צאצאיהם, לקחנו הפסקה, בכל זאת כדאי להיזהר משאננות: אנו בהחלט נמצאים בקבוצת סיכון. יום אחד עשוי הגֵן הרוחני הרדום הזה להתעורר פתאום, ולתפוס אותנו לא מוכנים וברגע הכי לא צפוי.
ולגבי מתנות אפשריות ליום הולדת לאישה – ובכן, בתפילין יש הרבה פחות קלוריות מאשר בעוגה.
