ההיכרות שלי עם דניאל החלה כבר לפני שנים רבות. דניאל הוא מחנך בחסד. למרות השנים הרבות בתחום, הוא לא נשחק ונותר רענן חדור בתחושת שליחות. כששאלתי מנין הוא שואב את הכוחות, שיתף אותי דניאל בסיפורו.
“אנחנו מכירים המון זמן, אך מעולם לא סיפרתי לך למה בחרתי לעסוק דווקא בחינוך. בילדותי לא הייתי רגוע והמורים כינו אותי ‘בעייתי’. לא יכולתי לשבת על הכסא יותר מכמה רגעים בלי לעולל משהו. היום ישנה מודעות וגם כלים להתמודדות עם קשיי למידה, אך באותה תקופה המורים לא הכירו את המושג הפרעות קשב וריכוז, ולא ידעו איך להתמודד עם ה’בעייתיות’ שלי. על כל הפרעה המורה היה מוציא אותי מהכיתה.
“אתה יודע מה זה בשביל ילד לשמוע שהוא הגיהנום של ההורים שלו? בגללי הורי ימותו מהר יותר? גם בזה אני אשם…?
“כולם התרגלו לעובדה שאני חלק מהנוף שם: יש מנהל, למנהל יש משרד, ומחוץ למשרד עומד דניאל וממתין לגזר דינו.
“לא צריך להיות מבין גדול בחינוך כדי לדעת שההסדר הזה לא תרם לדימוי העצמי שלי, שממילא היה בשפל. אבל מי ששבר אותי לגמרי היה אחד המורים בבית-הספר, שחינוך לא היה הצד החזק אצלו. פעם אחת, כשעבר ליד חדר המנהל והבחין בי, המורה גיחך ואמר לי: ‘בזכותך ההורים שלך ילכו ישר לגן-עדן ויותר מוקדם ממה שאתה חושב. אתה יודע למה? כי גיהנום אתה עושה להםכבר בעולם הזה’. כך אמר – והמשיך בדרכו.
“אם מורים היו יודעים כמה שנים יכול משפט כזה ללוות ילד, אין לי ספק שהיו מעדיפים למלא פיהם גחלי רתמים במקום לאומרו, אך המורה הזה כלל לא היה מודע לסערה שהתחוללה אצלי בלב.
“אתה יודע מה זה בשביל ילד לשמוע שהוא הגיהנום של ההורים שלו? בגללי הורי ימותו מהר יותר? גם בזה אני אשם…?
“אמנם הייתי מחוספס, עקשן ומרדן – תכונות שפיתחתי כדי להגן על מעט הכבוד העצמי שעוד נותר בי – אבל למרות הכל נשברתי. כל החומות שבניתי סביבי קרסו. התיישבתי על הרצפה ליד חדר המנהל ופשוט בכיתי.
“לא היה אכפת לי מכלום. לא מהמורים וגם לא מהחברים. ישבתי על הרצפה ובכיתי על עצמי, עד שהמנהל יצא מהמשרד, נטל את ידי, הרים אותי מהרצפה, הכניס אותי פנימה ו… שינה את חיי.
“הוא הושיב אותי מולו, ואז שמתי לב שגם הוא בוכה. ההלם גרם לי להפסיק לבכות ולהתבונן בו. מימַי לא ראיתי מבוגרים בוכים, בטח לא מנהלים. זה טלטל אותי. למה הוא בוכה? הרי לא אמרו לו שבזכותו ההורים שלו ילכו ישר לגן-עדן…
“כששאלתי אותו מדוע הוא בוכה, אמר לי המנהל כמה משפטים ששינו את חיי. ‘אני בוכה כי למרות שאני מרגיש ויודע בדיוק מה עובר עליך, אינני יכול לעזור לך. אני יודע שאתה מרגיש כלומניק, שאין לך סיכוי להצליח, שאתה גמור עוד לפני שהתחלת את החיים, ושאין בך שום כישרון כמו שיש לחברים שלך.
“‘אני בוכה כי אני יודע שזה לא נכון, דניאל. אני מכיר אותך יותר טוב מכולם. אתה מבלה אצלי יותר מאשר בכיתה. אולי לא שמת לב, אבל כשאתה יושב ליד דלת המשרד שלי אני מסתכל עליך בזווית העין. יותר מפעם אחת הבחנתי במידות הטובות והנדירות שלך, ברגישות לילדים חלשים, בכוח הנתינה, בחוש הצדק המפותח שה’ נתן בך.
“‘אתה ילד צדיק, דניאל. אתה דומה לאלוף מירוצים שמחכה למכונית שלו. יש בך המון כישרונות שהייתי מאחל שיהיו גם לי, אך כדי שתוכל להשתמש בהם עליך להאמין לי שהם קיימים אצלך. אתה צריך לבנות את מכונית המירוץ שלך בעצמך. אף אחד לא יבנה אותה במקומך.
“‘שאלת את עצמך למה לא שלחתי אותך אף פעם הביתה? למה לא דרשתי מהוריך להעביר אותך לבית-ספר אחר? כי אני לא מוכן לוותר עליך. כי אתה יהלום. כדי שיום אחד, כשהכשרונות שה’ נתן בך יהפכו אותך לאדם איש חשוב ומפורסם, אוכל להתגאות בך ולומר שלמדת בבית-הספר שלי.
“‘המורים כאן לא אשמים. הם לא מכירים אותך. אבל אני כן. לכן אני מאמין בך. אני יודע שכל ה’חוכמות’ שאתה עושה לא מתאימות לך ושאתה הרבה יותר רציני ממה שזה נראה. וגם אם מאוד תשתדל להוכיח לי שאני טועה, לעולם לא אאמין לך. אתה ילד מושלם, דניאל, גם אם תעשה הכל להוכיח לי את ההפך.
“‘בכיתי איתך, כי חוץ ממך אף אחד לא יוכל לשכנע אותך שאתה באמת כזה. אני משאיר אותך לידי כדי שאף אחד לא יפגע בך עד שתבין את זה בעצמך. כדי שאף אחד לא יהרוג לך את התקווה'”.
“אפילו היום”, סיפר דניאל, “למרות השנים שעברו, אני מתרגש עד דמעות כשאני נזכר בדברים. השיחה הקצרה הזאת שינתה את חיי ובגללה בחרתי להיות בעצמי מחנך.
“לא שהשתניתי ביום אחד אחרי השיחה הזאת. היו לי עליות וירידות, אבל משפט אחד תמיד עמד נגד עינַי – ‘אתה ילד מושלם’. המשפט המתוק הזה העסיק אותי המון. בתחילה חשבתי שהוא אומר זאת כדי לעודד אותי, אבל כשהתחלתי להאמין שזה נכון – הגיע השינוי.
“בחרתי לעסוק בחינוך כדי לפגוש ילדים כמוני ולברוא אותם מחדש, ומי שעוסק בייעוד כזה לא סובל משחיקה: הוא עסוק בלאפשר לילדים שהעולם גזל מהם את האמונה בעצמם, לשוב ולהאמין בכוחם. הוא עסוק בלהיות סוג של משה רבנו. לא פחות.
“משה רבנו הנהיג את עם ישראל ארבעים שנה. והוא ממש לא נשחק. אחרי כל מה שתלמידיו עשו לו במדבר, מה הוא אמר להם? הוא ברך אותם, כפי שכתוב בפרשת השבוע.
“בפרשת וזאת הברכה, מייד לאחר סקירת מעלליהם של בני ישראל מיציאת מצרים עד הכניסה לארץ, ברך אותם משה. אחרי התוכחה שהטיח בהם, הוא ביקש לגלות להם את כישוריהם הייחודיים כדי שלא יתייאשו מלהאמין בעצמם.
“בפרשת האזינו הם כונו ‘דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא־אֵמֻן בָּם’, אך בבואו לברכם, הכל מתהפך. את לוי הוא מברך – ‘יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב’; בנימין הוא ‘יְדִיד ה”; ליוסף הוא מעניק ‘קַרְנֵי רְאֵם’ ואת גד ממשיל ל’לָבִיא’ – כל זאת כדי להזכיר להם שהקב”ה מאמין בהם למרות הכל, שהם ילדים מושלמים הראויים לברכה בשל הכישורים שנתן בהם הבורא ורק ממתינים להזדמנות.
“מה נתן לעם ישראל את הכוח לעמוד בגלות כה ארוכה – הביקורת, התוכחה או הביטחון שיש מי שמאמין בו ובכוחותיו? זו הסיבה לכך שהתורה מסתיימת ב’וזאת הברכה’.
“כדי שיידע כל לומד תורה שביכולתו להצליח, שהרי אם הקב”ה בראוֹ – קיימים בו הכישורים הנדרשים לכך, גם אם מוריו או הוריו יטעו לומר לו אחרת. כדי שיידע שגם אם מוריו חדלו להאמין בו, הקב”ה עודנו מאמין בו ותמיד יאמין.
“זה המסר האחרון של התורה לכל ילד מאתנו: אתה ילד מושלם, עתיר מעלות וכשרונות, ואתה מסוגל”.
דניאל סיים, מחה דמעה ולבסוף חייך.
“אחרי שנים פגשתי שוב במנהל והזכרתי לו את השיחה בחדרו. להפתעתי הוא זכר אותה לפרטי פרטים. כששאלתי כיצד ידע לתאר אז במדויק את תחושותי גילה לי המנהל את סודו: הייתי ילד כמוך בדיוק, אך בשונה ממך, לי לא היה לי מנהל שיבכה איתי ויעניק לי כוחות ויאמר לי שאני ילד מושלם. הייתי צריך לומר זאת לעצמי.
“לכן החלטתי לעסוק בחינוך. כדי שגם לילדים כמוני וכמוך יהיה מי שיזכיר שלמרות הכל – הם מושלמים”.
