בתום אחת ההרצאות שמסרתי בסמינר ‘ערכים’ ניגש אלי אחד המשתתפים והודיע שיש לו מכתב עבורי.
“אני גר באשדוד”, הסביר, “לשכנים שלנו יש בן חמוד בשם יוני, וכששמע שאנחנו נוסעים לסמינר הוא שאל אם גם אתה תהיה שם. אמרתי שכן, והוא ביקש שאעביר לך את המכתב הזה.
“יוני הוא ילד מחונן שלומד בכיתת מופ”ת. אני לא ממש מכיר אותו, אבל מדי פעם הוא מגיע לשיעור אצלנו בבית הכנסת בלי שאף אחד יידע. כששאלתי אותו פעם למה הוא בודק את השטח לפני שהוא נכנס, הוא אמר משהו על כך שההורים שלו לא כל כך משתגעים על זה”.
“צודק”, עניתי לו, “אני ממש לא רוצה להתערב! לא בשביל זה הגעתי. באתי לכאן כדי לספר לך שיש לך אוצר בבית…
פתחתי את המכתב.
“שלום הרב אהרן.
לפני כחצי שנה התחלתי להתחזק ולהתקרב לדת. אני ממש רוצה לעבור לבית ספר דתי חרדי, ואחר כך לישיבה. ביקשתי מספר פעמים מהורי ללכת לבית הכנסת כל יום וגם לקנות ציצית, והם לא הסכימו לשום רעיון.
בנוגע לבית הכנסת, הם אמרו שזה פולחן, וכעסו שהעליתי את הרעיון הזה. בנוגע לציצית – אמא הסכימה, אבל אבא לא הסכים בכלל. גם לבית ספר דתי הם לא הסכימו, וכעסו עלי שהעליתי את הרעיון, אז בכלל לא דיברתי על הרעיון של לעבור לישיבה.
הדברים שממש חשובים לי הם:
- בית ספר דתי חרדי.
- ישיבה.
- ללכת לבית כנסת כל יום.
- לקנות ציצית.”
ביקשתי מהאשדודי את מספר הטלפון של הוריו של יוני, אבל הוא אמר שלא בטוח שזה רעיון טוב: הם אמנם באים מבית מסורתי, אבל לא מחבבים את הדת יותר מדי, בטח שלא את הרבנים. אבל הוא נתן לי את המספר בכל זאת.
כשנפגשתי איתם, אביו של יוני הסביר שאין על מה לדבר – הבן שלו לא יהיה דתי, ו”בכלל – עדיף שתתעסק בחינוך ילדיך ולא תתערב בחינוכם של ילדים אחרים”.
“צודק”, עניתי לו, “אני ממש לא רוצה להתערב! לא בשביל זה הגעתי. באתי לכאן כדי לספר לך שיש לך אוצר בבית, ושכל עם ישראל מברכים את הילדים שלהם שיהיו כמו יוני שלך. הגעתי כדי לספר לך שאפילו בתורה כבר כתבו על יוני”.
אבא של יוני היה מופתע.
“בתורה? איך יכול להיות? את התורה קיבל משה לפני אלפי שנה, ויוני רק בן שתים-עשרה…”
“נכון”, אמרתי לו “אבל בכל זאת כתוב עליו. בדיוק בגלל זה הגעתי לכאן, כדי לספר לך שאתה יכול להתגאות בבן שלך. אם כל האבות בעם ישראל מברכים את בניהם ב’ישימך אלוקים כיוֹני’, כדאי שתדע על כך ותשמור עליו כמו שצריך”.
כשביקש לראות היכן זה מופיע בתורה, ידעתי שאבא של יוני כבר מתחיל להתרכך.
פתחתי את פרשת ויחי והתחלתי לקרוא בקול את הפסוקים על יוסף שמגיע עם בניו אפרים ומנשה כדי להיפרד מיעקב אביו לפני מותו. ומספרת התורה: “וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת־אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה” (בראשית מח, כ).
“הנוסח הזה של ברכת יעקב”, הסברתי לאבא של יוני, “הפך להיות נכס צאן ברזל ביהדות, ואנו משתמשים בו כדי לברך את ילדינו עד עצם היום הזה. אבל אם תעיין היטב בנוסח הברכה, תבחין בוודאי בשתי שאלות: ראשית, מדוע יעקב מקדים לברך את נכדיו לפני בניו? שנית, במה זכו אפרים ומנשה שדווקא בהם מברכים יהודים את בניהם בכל הדורות, ולא בשאר השבטים?”
האבא לא השיב. הוא סימן להמשיך בדברי.
“יעקב אבינו רוצה שבני ישראל יתברכו דווקא באפרים ובמנשה מסיבה פשוטה: שני הנכדים האלה היו שונים לגמרי מבניו. הם נולדו וגדלו במצרים. לא בבית סבא ולא בסביבה תומכת. הם התחנכו במקום שהיה ההפך הגמור מהחינוך שיעקב העניק לילדיו. הם גדלו במצרים, שהיתה סוג של אמריקה, כשמסביבם הכל שונה: התרבות, החינוך, המוסיקה, הספרים והסרטים.
“אבל למרות זאת הם נשארו נכדיו של יעקב, והסביבה לא הצליחה להשפיע עליהם. להתמודד עם הסביבה ולנצח זהו דבר המנוגד לטבע לחלוטין, ממש נס גלוי.
“לכן יעקב דקדק לומר שכל בני ישראל, בכל הדורות, יתברכו דווקא באפרים ובמנשה. מדוע? כי הוא ידע שיהודים ייצאו לגלות ארוכה מאוד, והיה מודאג מאוד מהאפשרות שבניו יתבוללו בין הגויים וייספגו את השפעות הסביבה החיצונית. לכן ביקש יעקב שכאשר יהודים יברכו את בניהם, המודל שיעמוד לנגד עיניהם יהיה אפרים ומנשה. אם ברכתם של שני גיבורים אלה תלווה אותם, הם ייוותרו יהודים לאורך הגלות כולה, גם כשהסביבה תשדר את ההפך הגמור.
“זו גם הסיבה לכך שיעקב הקדים לברך את הנכדים לפני הבנים. הרי ללא הברכה לאפרים ולמנשה – לשם מה לברך את השבטים? בלי ברכה לאפרים ומנשה, צאצאי השבטים יתבוללו ולא ישרדו את הסביבה ממילא.”
“הבנתי”, אמר האבא, “אבל איפה יוני בכל הסיפור הזה? מדובר פה על אפרים ומנשה! לא על יוני”
“ומי זה יוני אם לא אפרים ומנשה?”, השבתי בחיוך. “תסתכל עליו. במקום לשחק כדורסל, לראות סרט או להישאב למשחקי מחשב דמיוניים, מה הוא רוצה בסך הכל? ללכת לבית-כנסת. ללבוש ציצית. ללמוד בבית ספר דתי.
“הבן שלך הוא נס ענק, לא פחות גדול מהנס של אפרים ומנשה. יוני ממש דומה להם: גם עליו הסביבה לא משפיעה, כפי שגם על אפרים ומנשה היא לא השפיעה. אתה מבין? כשמברכים את הילדים שיהיו כמו אפרים ומנשה, מתכוונים גם ליוני. כולם מתברכים ורוצים ילדים כמו יוני שלך. כולם רוצים ילדים שהסביבה לא יכולה לנצח.
“עם יד על הלב, בליל שבת, כשהאבות מברכים את הבנים, לא תרצה שכולם יגידו שהם רוצים ילדים כמו אפרים ומנשה וכמו יוני שלך? מה זה ציצית ובית-כנסת לעומת ברכה כזאת? וחוץ מזה, לאבא שלך לא היתה ציצית? הוא לא הלך לבית כנסת?”
“ברור!”, מחה האב בעוז, “כל בוקר הלך. כמו שעון! וגם סבא שלי היה רב”.
“ואתה?”, שאלתי, “אתה הפסקת ללכת, נכון?”
“נכון” אמר האבא, “הפסקתי כי אני לא מאמין בזה.”
“הבנתי אותך”, אמרתי, “אז בעצם גם אתה לא עשית מה שאבא שלך רצה שתעשה, נכון? אז מה אתה רוצה מיוני? הוא בסך הכל מחזיר לך. זה כנראה גנטי אצלכם, הקטע הזה של מרידה. יוני לא אשם ואין סיבה לכעוס עליו. הוא בסך הכל די דומה לך – רק הפוך. וגנטיקה, כמו שאתה יודע יותר טוב ממני, זה לא משהו שאפשר לשלוט בו, לפחות לא כעת.”
אבא של יוני צחק וליווה אותי לחנייה.
“אני אחשוב על זה”, הבטיח. ואז נעצר מולי ושאל: “תגיד, זה באמת מה שאומרים בליל שבת – תהיה כמו יוני?”
“איזו שאלה”, אמרתי, “אם מברכים באפרים ובמנשה, זו ברכה שהילדים לא יהיו יושפעו מהסביבה, ויוני לא רק מהסביבה – אפילו מאבא שלו הוא לא מושפע. אז איך עם ישראל לא יתברך בבן כמו שלך?”.
אז אם גם לכם יש ילדים כאלה כמו יוני – במקום להתעמת איתם, חבקו והעריכו אותם. אם אתם הורים לילדים כאלה, התגלגלה לידיכם זכות גדולה ונדירה, אז למה לקלקל?
