“לפני כמה ימים הסיע אותי להרצאה נהג חביב”, סיפר לי חברי ר’ מאיר שמבין דבר או שניים בחינוך ילדים. “תוך כדי שיחה שאלתי אותו אם הוא נשוי ואב לילדים, והוא השיב בשלילה”.
“אני לא אבא, וגם לא אהיה. אני אַל-הורי”.
“מה זה?”, ביקשתי לדעת.
“בהחלט”, פסק הנהג. “איך אתה מרשה לעצמך להביא ילד לעולם כשלא ברור אם תוכל למלא את צרכיו החומריים והרגשיים ולהבטיח לו חיים טובים?
“אדם שלא מעוניין בילדים מסיבות אידיאולוגיות. אני מאמין שהבאת ילדים לעולם היא מעשה אנוכי, לא מוסרי וחסר אחריות לחלוטין”.
“כלומר, אם יש לי עשרה ילדים אין לי הרבה נקודות אצלך…”, הערתי.
“בהחלט”, פסק הנהג. “איך אתה מרשה לעצמך להביא ילד לעולם כשלא ברור אם תוכל למלא את צרכיו החומריים והרגשיים ולהבטיח לו חיים טובים? האם תוכל להתחייב בפניו שלא תמות פתאום והוא ייהפך ליתום? איזו אחריות זו להביא לעולם ילד שאי אפשר להבטיח לו שהוריו לא יתגרשו ויותירו בו צלקות לכל החיים? איך אתה מרשה לעצמך להמר על סבלם של אחרים רק כדי שלך יהיה טוב?
“חוץ מזה, אנחנו פה על סף התפוצצות אוכלוסין בכדור הארץ, זו ממש בעיה קיומית. אנחנו צורכים יותר ממה שהטבע מסוגל לתת. כדור הארץ מתחמם בגלל אנשים לא אחראיים. אם לא נעצור עכשיו ונדאג עתיד, יהיה מאוחר מדי. לכן לא יהיו לי ילדים. כי אני אדם מוסרי. כי אני לא אגואיסט שחושב רק על עצמו ועל הנוחות הרגעית שלו”.
“עכשיו אני מבין את הסיסמה ‘ההגה בידיים טובות’…”, החמאתי לו. “באמת, טוב לנסוע עם נהג אחראי כל כך. המוסריות והרגישות שלך לעתיד האנושי ולסבלם של אחרים ראויים לציון. אבל תגיד לי, אם אתה אכן מוסרי ורגיש כל כך, איך אתה מרשה לעצמך להסיע אותי להרצאה?”
“מה פירוש איך? צריך להתפרנס, זה לא לעניין ליפול לנטל על אחרים. אני עובד בהסעות בלית ברירה”.
“להתפרנס בכבוד זה יפה וראוי, אבל אתה בטח מודע לכך שהאוטובוס הזה מזהם את הסביבה ויש לו טביעת רגל פחמנית גבוהה. אם אתה מוסרי עד כדי כך שאינך מעוניין להיות אבא רק מחשש שלא תוכל לפרנס את ילדיך כראוי, למה אתה לא מתחשב במי שכבר חיים כאן? האם יש לך זכות להתעלם מבריאות הציבור רק משום שאתה צריך פרנסה? זו לא אנוכיות?”
“יש בזה משהו”, הודה הנהג, “לא חשבתי על זה. אבל בכל אופן אין ברירה, אני כבר כאן וצריך לחיות וההכרח לא יגונה. אבל להביא ילדים זה ליצור בעיות חדשות, וזה כבר משהו אחר לגמרי”.
“גם עם זה אני מסכים”, עניתי, “בדיוק בגלל זה יש לי עשרה ילדים, מהסיבה שלך אין אפילו אחד: מתוך אחריות ובגלל המוסריות והדאגה לעתיד”.
“לא הגיוני מה שאתה אומר”, התעקש הנהג, “איך אפשר להביא כל כך הרבה ילדים לעולם בשם המוסריות כשאתה לא יכול להבטיח חיים טובים אפילו לבכור?”
“תלוי בהסתכלות שלך על החיים”, עניתי. “האמונה שלפיה החיים נוצרים במקרה היא קביעת עמדה, וככזאת היא מעצבת השקפת עולם, גם אם לא התכוונת לכך. אם החיים נוצרו במקרה, אין לעצם החיים שום חשיבות או משמעות, וגם לא לאירועים שפוקדים את האדם במהלך חייו. בעולם כזה של חוסר משמעות, חשיבות החיים נמדדת רק לפי התועלת שצומחת לנו מהם – התענוג.
“האדם מבקש תענוג, ובכך הוא אינו שונה משאר בעלי-חיים. לכן, אם החיים גורמים לנו עונג אנו נמצא בהם חשיבות, אך אם הם גורמים לנו סבל הם הופכים בעינינו למזיקים ומיותרים, ממש לנטל. להביא ילדים לעולם כזה כשאי אפשר להבטיח להם ששאיפות העונג שלהם יתמלאו זה אכן מעשה לא מוסרי ולא אחראי.
“אבל החיים לא נוצרו במקרה, אלא על-ידי מתכנן נצחי ובלתי מוגבל, כך שעצם החיים הוא מתנה שאין גדולה ממנה. לשיטתך, מוצדק להביא לעולם ילד רק אם ניתן להבטיח שיהיו לו שבעים שנה של חיים טובים, מספקים ומענגים. אבל לשיטתנו, עבודת האדם בעולם הזה יכולה להבטיח לו תענוג נצחי בחיי העולם הבא, ולכן יש להצדקה להביא לעולם גם עשרה ילדים. אם היה ניתן לנצח את המוות, האם גם אז היתה נחשבת בעיניך הבאת ילד לעולם מעשה אנוכי ולא מוסרי? האם יש מתנה יותר גדולה שאפשר להעניק לילד מאשר חיים נצחיים…?”
הנהג לא השתכנע, מה גם שבאותם רגעים החל להישמע רעש מוזר מהמנוע.
“אתה הרי לא יכול להבטיח לאף ילד חיים טובים בעולם הזה. מה זה משנה מה יהיה אחר כך?”
“משנה ועוד איך”, אמרתי, “בעולם של עונג נצחי שאין בו מוות אין משמעות אמיתית לשבעים שנות סבל. אתה מכיר רופא שימנע טיפול מציל חיים מילד חולה רק משום שתהליך הריפוי כרוך בשנה של ייסורים? מה זה בהשוואה לשבעים שנות חיים? ומה הם שבעים שנות סבל בהשוואה לחיי נצח?
“היהדות אמנם לא מטיפה להתנזרות ולחיי צנע, אבל גם לא מטיפה לנהנתנות חומרית כמטרה. חשיבות השפע החומרי נמדדת לפי התועלת שצומחת ממנו כאמצעי. אם השפע החומרי מקדם אותנו למטרת החיים הזמניים – קניין חיי נצח – הוא חיובי ויש לו משמעות וחשיבות. אבל אם מרחיק אותנו מהיעד הזה הוא הופך להיות ‘עושר השמור לבעליו לרעתו’, שהוא שלילי ומסוכן.
על כך מלמדת התורה בפרשת השבוע.
בפרשת כי תבוא העוסקת במצוות הביכורים מופיע נוסח התפילה שאומר חקלאי בהביאו את ראשית השפע החומרי הצומח בשדותיו לבית-המקדש, שנאמר:
“וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ… אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי־שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב… וַנִּצְעַק אֶל־ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ… וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה… וַיִּתֶּן־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ… וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי ה’… וְשָׂמַחְתָּ בְכָל־הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ”. (דברים כו, ה-יא)
מדוע נדרש האיכר היהודי, שבסך הכל מעלה לירושלים טנא ביכורים, לתאר את ההיסטוריה של עם ישראל מראשיתה לפני הודיה לה’ על השפע שזכה לו? האם אין די בפסוק “וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי”?
כאן מלמדת התורה על היחס היהודי לשפע החומרי.
לפני שקובעים עמדה אם שפע חומרי הוא חיובי או שלילי, יש להכיר תחילה בחשיבותם של החיים עצמם, בתכלית הרוחנית שבבחירת עם ישראל ובייעודו הלאומי.
רק אחרי שנעניק לחיים חשיבות עצמית נוכל לדון בשאלה האם ראוי להודות על השפע החומרי. אם השפע מסייע לנו להתקרב אל הבורא, אין ספק שצריך להודות עליו. היהדות מכנה תהליך כזה בשם ‘קידוש החומר’; אדם שחי חיים משמעותיים, במטרה לקנות חיי עולם באמצעות חיי שעה, רשאי להתענג על השפע החומרי המסייע לו בדרכו אל הנצח.
אך מי שאינו מוצא משמעות בעצם החיים והמושג של קניין הנצח זר לו, סתמיות החיים תרדוף אותו כל ימיו גם אם ימצא נחמה או מפלט בשפע החומרי, והוא לא יוכל ליהנות מהם באמת. אם את אושרו שלו אינו יכול להבטיח, אכן אין זה מוסרי להביא לעולם ילדים שאי אפשר להבטיח את אושרם.
“וזהו סוד הביכורים! מי שרואה בעונג משאת חיים אינו מביא ביכורים, הוא אוכל אותם בעצמו. ביכורים מביא לבית המקדש רק מי שמבין שהחיים ניתנו לו מאת ה’ כדי להגיע באמצעותם אל הנצח. אדם מביא את ראשית ביכורי אדמתו למקדש כדי להודות לבוראו על השפע החומרי שהעניק לו, וכדי להורות שהוא נוהג בשפע החומרי כאמצעי לקניין הנצח ולא כמטרה”.
***
בג’ באייר תשי”ח שלח דוד בן-גוריון לגב’ קמבליס זזו ממושב עמיקם מכתב בזו הלשון: “ממשלת ישראל שולחת לך בזאת המחאה על סכום של מאה לירות לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים. תזכי לגדל אותם לתורה, לעבודה ולמעשים טובים למען המולדת והאומה, ותחזקנה ידייך”.
שבעים שנה לאחר מכן אמר שר בכיר בממשלת ישראל את הדברים הבאים: “עצם העובדה שיש הרבה ילדים בבית זו אינה ברכה. משפחות ברוכות ילדים גוזרות על ילדיהן מצוקה, קושי וקיפוח, ונופלות למעמסה על החברה”.
במילים אחרות, כשהחברה זקוקה לילדים – ילדים הם שמחה. כאשר אינה זקוקה להם עוד, הם הופכים לנטל.
ספרו לי עוד על אנוכיות.
