בשיאה של מערכת הבחירות בניסן תשפ”א סיפר לי יצחק שהוא נוסע לחו”ל.
“ומה עם הבחירות?” שאלתי, “אתה לא נשאר להשפיע?”
“איך זה יתכן?! שאלתי, “לי יש שאלות רק מקריאת עדויות וספרים, ואת – שעברת על בשרך את מוראות השואה – לך אין שאלות כלל?!”.
סבתא עליה השלום לא הרבתה לספר על קורותיה בימי השואה. באחת הפעמים הנדירות שפתחה את סגור לִבה, שאלתי אותה: “כשאת קוראת תהילים או מתפללת, אין לך צורך לשאול שאלות את הקדוש-ברוך-הוא? אני לא מבקש להכאיב, אני באמת רוצה להבין”.
סבתא הביטה בי ואמרה בפשטות: “לא, אין לי”.
“איך זה יתכן?! שאלתי, “לי יש שאלות רק מקריאת עדויות וספרים, ואת – שעברת על בשרך את מוראות השואה – לך אין שאלות כלל?!”.
את תשובתה לא אשכח לעולם. אתרגם אותה לעברית מדוברת (העברית של סבתא היתה מסובכת) –
“תאר לעצמך שמורה נכנס לכיתה ומתחיל בשיעור. הוא כותב תרגיל על הלוח, שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. לאחר שהתלמידים קולטים את הפתרון, הוא כותב על הלוח תרגיל נוסף. שתיים ועוד שתיים שווה חמש. מה היית חושב על המורה, אהרן?”
“או שהוא משקר, או שהתחרט, או שהוא פשוט שכח מה אמר לפני רגע”, השבתי.
“נכון” אמרה סבתא, “אלא, שאז המורה ממשיך בשיעור ואומר לתלמידיו: ‘לפני רגע כתבתי ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע, ואחר כך שזה שווה חמש’. מה היית חושב על המורה אז – שהוא שכח?”
“לא. הייתי חושב שאולי הוא טעה בראשון ותיקן בשני, הוא הרי זוכר איך פתר את התרגיל הקודם”.
“ואם המורה היה אומר שהוא איננו חוזר בו מהפתרון הראשון, למרות הפתרון השני?”
“אז הייתי יודע שיש כאן חידה וממתין להסברו של המורה”.
“עכשיו אתה מבין למה אין לי שאלות?”, סיכמה סבתא בחיוך, “כי ה’ לא שוכח וגם לא מתחרט, ולכן גם אם לא תמיד אני מבינה מה הוא עושה ולמה, לשאול אינני שואלת. אני ממתינה שיסביר”.
שנים לאחר מכן התברר לי שהפטנט של סבתא כתוב בפרשת השבוע.
בפרשת שמיני, לאחר ששניים מבניו מתו ביום חנוכת המשכן, אהרן הכהן בוכה ומתאבל ואף חושב שאינו ראוי עוד לשרת לפני ה’.
כאשר משה מבחין בצערו הוא מנחם אותו, שנאמר: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד”.
ועל כך כותב המדרש (ספרא): “אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי, יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר אוֹ בִי אוֹ בְךָ, עַכְשָׁיו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ”. בתגובה לדברים אלה פוסק אהרן מבכיו, קם מאבלו ושב לשרת במשכן, שנאמר: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן”.
האם יש נחמה בדברים אלה? ומה בכך שהקב”ה בחר להתקדש בנדב ואביהו משום שהיו גדולים ממשה ואהרן, וכי יש בכך לנחם את אהרן על אובדנו? האם אין בעובדה זו כדי להעצים עוד יותר את כאב האובדן?
ועל כך משיב הרמב”ן: “שהיה בוכה בקול, ואז שתק”.
לדבריו, אהרן לא פסק לבכות על בניו; אלא שבעוד לפני דברי משה הוא בכה בקול, אחריהם בכה בשקט.
בכה כאַב האבל על בניו, ושתק משום שהוא מאמין.
בכה כי רגשותיו האנושיים סוערים, ושתק כי באמונתו הבין שזהו רצון ה’.
הוא אמנם אינו מבין מדוע כך הוא רצון ה’, אך הוא מבין שזה רצונו, וכשברור למאמין כי זהו אכן רצון ה’, גם אם אינו מבין את פשרו, הוא שותק.
הוא אמנם לא מבין מדוע בניו מתים דווקא בחנוכת המזבח, למרות הבטחת ה’ שהוא ובניו ישרתו לפניו, אך ברור לו שלמרות אסונו, ה’ לא התחרט, לא שכח ולא שיקר לו חלילה.
לא התחרט – כיוון שהחרטה היא תוצאה של אי-ידיעת העתיד בהווה, והבורא יתברך הרי אינו כפוף לזמן, והעתיד מונח לפני כהווה, ככתוב: “לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם” (במדבר כג, יט).
לא שכח – כיוון שהשִכחה היא נחלתו של מי שכפוף תחת שינויי הזמן, וההווה מנותק אצלו מן העבר, אך אצל הבורא יתברך העבר וההווה חד הם, ועל כן אין שִכחה מלפניו.
לא שיקר – משום שהשקר הוא נחלתו של מי שאינו צופה את העתיד בהווה, או מבקש בהווה לשנות בעזרת השקר את העתיד.
לכן שותק אהרון. הוא אמנם אינו מבין את פתרון החידה, אך ברור לו שהכל בחשבון, גם אם לעת עתה אינו מבין את הנהגת הבורא.
סיבה נוספת שבעטייה לא תהה אהרן הכהן על הנהגת הבורא מופיעה בספר איוב. בספר זה שחיברו משה רבנו מתוארות השאלות הרבות ששאל איוב בעקבות ייסוריו, ואת התגלות הקב”ה אליו רק לאחר שנסתיימו.
בכך מבקש משה רבנו ללמד כי אף שמותר לשאול על הנהגת ה’, יש לדעת שלפעמים השאלות מעכבות את מתן התשובות של הקב”ה, שממתין עד שנסיים לשאול.
“אינני יודעת למה רצה ה’ שאעבור את כל הסבל הזה”, אמרה לי סבתא ע”ה, “אך אני יודעת שה’ יתברך לא טועה, לא שוכח ולא משקר. לכן אני בטוחה שבסוף הוא יסביר לי, ולכן אין לי שאלות”.
מספר איוב מוכח שסבתא צדקה. שם מתבאר שכאשר שותקים – התשובות מגיעות מהר יותר.
