ב-20 באוקטובר 1948, בשעה 17:00, המריאו מטוסי חיל האוויר כדי להפציץ את מצודת יואב שאוישה על ידי כוחות מצריים במלחמת השחרור. בתום המשימה, בדרך חזרה, נורתה לעברם אש נ”מ מצרית, ואחד המטוסים הופל.
תשעה ימים לאחר מכן, כשהמצרים נסוגו מהאזור, יצאה משלחת ישראלית לחפש אחר הטייסים הנעדרים. בין חברי המשלחת היו לואיס (לוּ) לֶנָרְט ויצחק רבין. לנרט היה יהודי אמריקני שנולד בהונגריה והיגר עם הוריו לארה”ב ערב השואה.
במלחמת העולם השניה שירת לנרט כטייס במארינס האמריקני, ונלחם נגד היפנים בזירת האוקיינוס השקט. בתום המלחמה, התנדב לנרט לשרת בחיל האוויר הישראלי, והיה אחד הטייסים הראשונים בחיל. מסיבה זו מצא את עצמו במשלחת החיפושים.
בהגיע חברי המשלחת למקום ההתרסקות, הם מצאו את שאריות המטוס השרוף, אך הטייסים עצמם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
כדי להבין מה עלה בגורלם, הם פנו לכפר הערבי הסמוך ותחקרו את מוכתר הכפר, שסיפר להם באמפתיה מופגנת כי תנים טרפו את הטייסים, ואנשי הכפר ניסו למנוע זאת כדי לשמור על כבוד המתים – אך לא עלה בידם.
לנרט רצה להאמין למוכתר, אלא שהוא קצת התקשה בכך, שכן הבחין בשעונו של אחד הטייסים על ידו. לנרט הנזעם לקח הצידה את רבין, שהיה אז קצין המבצעים בחזית הדרום, ואמר לו: “צריך לשרוף את הכפר, לתקוע למוכתר כדור בראש ולגרש את כל התושבים למצרים”.
רבין השיב שהוא אינו יכול לעשות זאת. “לא התייאשתי”, כותב לנרט, “והסברתי לו שזה בדיוק מה שהאמריקנים עשו ליפנים במלחמת העולם השניה. אך רבין לא השתכנע, בטענה שהדבר מנוגד לאמנת ז’נבה.”
לנרט יצא מכליו. “אבל הערבים שרפו למוות את הטייסים שלנו! הם האכילו את בשרם לכלבים! תירה בהם ונגמור את הסיפור!”. רבין שתק כמה רגעים, ואמר ללנרט בשקט: “אנחנו יהודים. אנחנו לא עושים דברים כאלה.”
אם רבין נהג תמיד כפי שטען אז בפני לנרט, יחליטו ההיסטוריונים. השאלה היא – האם הוא צדק? האם יהודים אכן אמורים לציית לכללי מוסר מתוקנים יותר מאחרים? ואם כן – מדוע? ובכלל, מדוע בני אדם מחוייבים למוסר?
יש שתי דרכים להשיב לשאלה הזאת. אחת גרמנית ואחת יהודית. את התשובה הגרמנית ניסח הפילוסוף עמנואל קאנט, שטען כי הואיל והרצון משועבד לתבונה, והמוסר מתחייב מן התבונה, האדם נדרש להגביל את רצונו ולגדור אותו בכללי המוסר.
התשובה היהודית שונה לחלוטין, והיא מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת בראשית מציינת התורה שני חטאים שחטאו אב ובנו: האב אכל מעץ הדעת, והבן הרג את אחיו. אך בעוד חטאו של אדם הראשון חד וברור, חטאו של קין לוט בערפל. בעוד את אדם הראשון הקדוש-ברוך-הוא ציווה לבל יאכל מעץ הדעת, לא מצאנו שציווה את קין לבל יהרוג את אחיו. לכן, לאדם הראשון, שנצטווה, אומר הקדוש-ברוך-הוא: “הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?” (בראשית ג, יא). ואילו לקין, שלא נצטווה, הוא אומר: “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה” (בראשית ד, י), מבלי לנקוב בחטא שעליו עבר.
אלא שאם קין לא עבר על ציווי מפורש שנצטווה בו, מדוע הוא נענש…?
לנרט יצא מכליו. “אבל הערבים שרפו למוות את הטייסים שלנו! הם האכילו את בשרם לכלבים! תירה בהם ונגמור את הסיפור!”. רבין שתק כמה רגעים, ואמר ללנרט בשקט: “אנחנו יהודים. אנחנו לא עושים דברים כאלה.”
והתשובה: בגלל המחויבות למוסר.
בשונה מחטאו של קין, האיסור לאכול מעץ הדעת אינו קשור למוסר. החטא שנעשה פגם במערכת היחסים בין אדם הראשון לקדוש-ברוך-הוא. הקב”ה ציווה אותו לבל יאכל, והוא הִמרה את פיו ואכל.
לעומת זאת, כאשר ה’ פונה לקין, הוא תובע ממנו בשם המוּסר את דמי הֶבֶל אחיו באומרו: “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה”! הבל הוא אחיך, ואחים לא הורגים! מדוע אפוא הרגת אותו?!
השאלה “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ” היא תביעה מוסרית, ובדיוק מסיבה זאת בריאת האדם מופיעה בפרשה הראשונה בתורה – כדי ללמדנו את שורש המחויבות למוסר.
בריאת האדם מלמדת כי לכל בני האדם, שהם בניו של אדם הראשון, יש התחלה אחת; וזאת כדי להזכיר שאחווה היא המצע היחיד שעליו צומחת המחויבות למוסר. והואיל וכללי המוסר קובעים שאחים לא הורגים, לכן הקב”ה פונה אל קין בשאלה: “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ”..
אולי לכך התכוונו חז”ל באומרם: ” כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.” (סנהדרין ד, ה). כיוון שכל אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם, גם האדם הניצב מולי חייב בכך, והואיל ושנינו אחים – אנו מחוייבים מוסרית זה לזה.
אלא שכאן מתעוררת שאלה. אם כל בני האדם אחים זה לזה, למה לא ראה עצמו מוכתר הכפר מחוייב לאחווה התנ”כית? למה הוא רצח וגם ירש? התשובה פשוטה. הקוראן לא נפתח בבריאת העולם, ולפיכך המוסלמים אינם מחוייבים לאחווה כלשהי. אם אין בריאה אין אחווה, ואם אין אחווה אין בסיס למוסר.
ולגבי המחייבות למוסר לפי שיטתו של קאנט? זה הרבה יותר פשוט. כאמור, קאנט היה גרמני. בחוכמה שלאחר מעשה מתברר ששיטתו המוסרית לא מנעה את השואה. לעומת זאת, אילו היו הגרמנים מאמצים את המחויבות היהודית למוסר, השואה היתה נמנעת, והוריו של לנרט לא היו מהגרים לארה”ב, והוא עצמו לא היה משרת כטייס במארינס במלחמת העולם, ולא היה עולה לישראל כדי לשמוע מיצחק רבין כי מה שמותר לגויים – אסור ליהודים.
