בחוג בית שהתקיים במדינת ניו-ג’רזי שבארה”ב ביקש ממני בעל הבית לעסוק בנושא “הזהות היהודית לאן”, והבטיח שהמשתתפים מעוניינים מאוד לשמוע על כך.
הוא טעה.
“אילו השלכות יש למושגים שאני לא מאמינה בהם על חיי הפרטיים?”, שאלה המורה.
במהלך ההרצאה, לאחר שהצגתי את בחירת ישראל לעם סגולה, קמה ממקומה אחת המשתתפות והחלה להרצות במקומי.
“אני לא מוכנה להמשיך לשמוע את הדברים האלה! יש גבול לכל דבר. איך אתה מרשה לעצמך לדבר בהתנשאות כזאת על כל-כך הרבה אנשים? כולנו בני-אדם. כולנו שווים. התפיסה שאתה מייצג היא גזענית וחשוכה. אני מורה ב’פאבליק סקול’ [בית-ספר ממלכתי] ואת הילד שלי שלחתי ללמוד בבית-ספר לא יהודי מתוך אידיאל. האמינו לי [כאן היא פנתה לקהל], הוא אדם טוב לא פחות מהמרצה הזה, למרות שהוא לא למד עם תלמידים כמו אלו שהמרצה למד איתם. הוא למד עם ילדים מעמים וגזעים שונים, והוא מוסרי וטוב לא פחות מהמרצה שעומד כאן”.
הגברת סיימה את נאומה חוצב הלהבות וחזרה לשבת.
פניתי אליה בנימה מפייסת.
“את צודקת. אני מסכים כמעט עם כל מילה שאמרת. ליהדות אכן אין מונופול על המוסר האנושי, ואני גם נוטה להסכים שהילדים שלומדים בפבליק סקול עם בנך הם טובים והגונים לא פחות מהילדים היהודים שלומדים עם הבן שלי. בסך הכל יש בינינו אי-הבנה קלה שמקורה בפירוש השונה שאנו מעניקים למושגים שדיברתי עליהם”.
“כשאנו טוענים שעם ישראל הוא ‘העם הנבחר’ או ‘עם סגולה’, איננו מתכוונים לכך שאנו אנושיים יותר מעמים אחרים. הביטוי ‘גוי קדוש’ אינו שיפוטי כלפי אחרים, אלא מציין היבדלות: הקב”ה הבדיל אותנו מכל העמים כדי שנבצע שליחות מסוימת. גם את המילה ‘בחירה’ יש לפרש אחרת, לא מלשון העדפה, אלא שוב, כהפרשה והבדלה לצורך תכלית.
“זהו שורש המחלוקת בינינו. כשאני מעדיף מישהו, זה נעשה מתוך חיבה יתרה או אמונה שהוא ראוי להעדפתי יותר מאחרים, אך הבדלה אינה מורה על חיבה דווקא.
“אותנו הבדיל הקב”ה משאר העמים. זו עובדה והיא מופיעה בתורה. האם הבדלה זו מעידה על עליונותנו המוּלדת על הזולת? התורה עצמה משיבה על כך בשלילה. חז”ל כי קבעו כי הבדלתנו משאר עמים אינה מעידה על היותנו מוסריים יותר.
“בחירת ישראל היא עובדה חשובה, שיש לה השלכות עצומות על המצב הלאומי והאישי שלי ושלך, זה הכל. לכן אין סיבה לכעוס”.
“אילו השלכות יש למושגים שאני לא מאמינה בהם על חיי הפרטיים?”, שאלה המורה.
“הביטויים ‘אתה בחרתנו’, ‘עם סגולה’ ו’גוי קדוש’ אינם נאמרים כדי ליצור מציאות מלאכותית. היותנו שונים משאר העמים היא עובדה היסטורית. מערכת היחסים שלנו עם שאר העמים שנבראו בצלם מעולם לא היתה יציבה ולעולם לא תהיה. על בחירה, סגולה וקדושה לא ניתן לשאול ‘האם’ נבחרנו, אלא ‘מדוע’ נבחרנו: לא האם הגויים יקבלו אותנו אלא מדוע לא יסכימו לקבלנו כשווים בין שווים למרות שאנו מייחלים לכך. מדוע פריז ורומא מתנערות מתל-אביב למרות שהיא מאוד מעוניינת להצטרך למועדון שלהן.
על כך כבר השיבה התורה בפרשת השבוע.
בפרשת ראה מניח משה בפני בני ישראל את עקרון הבחירה החופשית, שנאמר: “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה”. (דברים יא, כו) בהמשך הוא מברכם “וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ” (שם טו, ו), ומנמק – “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ”. (שם יד, ב)
“האם ישנו מכנה משותף בין הבטחות אלו לקדושת האומה? מסתבר שכן. בשלושת הפסוקים אין מצבי ביניים: בפסוק הראשון מופיעה ברכה או קללה, שחור או לבן. אם נבחר בברכה – נַלווה ולא נִלווה, נמשול באחרים ולא ימשלו הם בנו. ומכלל הן אתה שומע לאו.
בפסוקים אלו משה מציב תמונת מצב שאין בה דרך אמצעית. או שיתעלה מעל לשאר העמים או שיישפל מהם, אך לעולם לא ישווה להם במעמדו. לכן, גם אם תל-אביב תתאמץ מאוד לחקות את ניו-יורק, היא אף פעם לא תתמזג איתה באמת: היא תשפיע עליה או שתושפע ממנה.
מדוע? “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ”. משום שעם ישראל הוא עם נבחר ולכן לעולם לא יוכל “להיות כמו כולם”. קדושה זו הוראתה הבדלה משאר אומות העולם לא בשל עליונות גזעית אלא לצורך ביצוע ייעוד מסוים. לפיכך, אם נבצעו כראוי – נשמש מודל לחיקוי עבור אומות העולם שילמדו מאיתנו (“וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים”). אך אם לא, נלמד אנו מהם (נימסר תחת ממשלתם). אם נשמור את המצוות – נַלווה לאומות העולם מחוכמתנו. ואם חלילה לא – נאלץ ללוות את ערכיהם. ברכה או קללה – אין מצב ביניים.
“לכן טענתי שהערכים הללו, גם אם אינך מסכימה איתם, משפיעים על חיי כולנו”, השבתי למורה שחלקה על דברי, “זו הסיבה שלעולם נהיה כמו כולם, גם אם מאוד נרצה בכך וגם אם נשלח את ילדינו ללמוד ב’פאבליק סקול’. השוֹנוּת שלנו היא עובדה קיימת. כדאי לרדת לשורשה”.
“האם למדת חינוך באוניברסיטה?”, שאלתי.
“בהחלט”.
“הרשי לי לשאול אותך שאלה בתור מחנכת. אם פרופסור מבוגר היה מגיע ללמד בג’ינס קרוע, ובהפסקה יושב עם סטודנטים בקפיטריה ומדבר בסגנון שלהם – האם להערכתך הוא יהפוך לחלק מהחבורה, או שישים עצמו בכך ללעג ולקלס?”
“ודאי שלא יהפוך לחלק מהם”, פסקה המורה. “הרי אם ידבר בסגנון כזה הוא ייצא קרח מכאן ומכאן: הסטודנטים לא יישבו בחברתו כי הם מצפים מפרופסור שינהג כראוי למעמדו, ופרופסורים לא יישבו בחברתו כי בעיניהם התנהגותו מביישת את מה שהם מייצגים”.
“בינגו! בדיוק כך מתייחסים אלינו אומות העולם”.
לאחר ההרצאה ניגשה אלי המורה וביקשה לשוחח באופן פרטי.
“הבן שלי מגיע אלינו הביתה עם ה’שִׁיקְסֶע’ שלו”, אמרה ללא גינונים, “אני לא רוצה נכדים לא-יהודים. האם תסכים להיפגש איתו…?”
מדבריה למדתי שני דברים:
א) אף פעם אסור להאמין ליהודי המתכחש לתורה.
ב) אנחנו אומה ללא מצבי ביניים: כלפי חוץ נלחמים ב’גזענות’, אבל באופן דיסקרטי משתדלים שהילד ימצא לו רק כלה יהודייה.
אגב, חודש לאחר מכן התקשרה אלי המורה וסיפרה שהגיעה למסקנה שהתורה צודקת – סטודנטים לא אוהבים פרופסורים שמתנהגים כמוהם. איך בדיוק? “כשהאמא של ה’שִׁיקְסֶע’ שמעה שיש לה חבר יהודי – היא פוצצה הכל…”
